נגה הגיעה לכיתה ולקבוצה. נערה חדשה. קצת שונה. עושה מה שכולנו עושים, משתדלת לא לצאת דופן ותמיד מחייכת, אבל יותר לאט. וממש לא מתבלטת בלימודים. חלק אמרו שהיא פחות מבינה. אני לא חשבתי כך.
אף אחד לא רצה לישון איתה בחדר. אז הסכמתי אני. ידעתי שיהיה לי שקט, שהיא אף פעם לא תפריע ושבזכות נוכחותה לא יבואו ילדים אחרים.
היא סיפרה לי הרבה ואני הקשבתי ולא זכרתי.
יכולתי לראות בה את עצמי עם קצת פחות מנת משכל. משהו בי רצה לגונן עליה. מפני אלה שפחות מבינים שחושבים שהיא פחות מבינה.
היה לה את ההיגיון הפנימי הזה, זה שאף פעם לא סיפרתי לאיש שגם לי יש אותו, שאף פעם לא מצליח להבין האם למשל שמפו לשיער שמן נועד למי שרוצה שיער שמן או למי שיש לו כבר שיער שמן? או האם המספר הקודם הוא זה שיותר קדימה כלומר יותר גדול והמספר העוקב הוא זה שעוקב מאחור כלומר יותר קטן, או להיפך? האם בשביל לכוון את המזגן לקור צריך להעביר את הכפתור לציור של קיץ או לציור של חורף? או למשל כל פעם שצריך לכתוב “נוכחות” או “שכחתי” או “באמצעות” היא נעצרת וחושבת ומנסה להיזכר. גם אחרי אינספור שימושים במילים כאלה ודומות להן היא אף פעם לא זוכרת. וגם אחרי קבלת ההסבר הנכון על כל שאלה שכזאת היא אף פעם לא הצליחה לזכור את התשובה. ההיגיון שלה כמעט תמיד היה שונה מההסבר שקיבלה.
אחרי שנה היא עזבה. אף אחד לא ממש ידע או שאל לאן. גם אני לא.
פעם פגשתי אותה מאחורי דלפק לוקחת ממני הזמנה בבורגר-ראנץ’ בתל-אביב. שמחנו. היא סיפרה לי משהו. לא זכרתי.
עוד שנים עברו. אני היום מדריכה באקי”ם. בזמני החופשי אני הולכת לראות את הנגרייה שלהם. השילוב של הריח החזק של העץ והלכּה, היצירה בשלביה השונים והפחד מהמכונות הגדולות. שילוב שקשה לעמוד בפניו. אני אוהבת להיות שם. אף אחד לא מדבר איתי ולא מפריע לי לבהות. כמו שאני אוהבת.
יום אחד אני רואה שם את נגה! כן, היא באה לעבוד כאן.
אנחנו ממש שמחות. היא מספרת שזה מה שבחרה, שהיא אוהבת לעבוד פה, אוהבת את הריח, את מה שהיא בונה ואת הרעש של המכונות. פעמיים בשבוע היא באה לכאן, היא לא יכולה לדבר איתי הרבה כי יש רעש, כי אסור לה לצאת מהנגרייה וכי יש לה רק שעה להיות פה.
המשכתי לבוא לפגוש אותה כל שבוע. הפעם זכרתי את הסיפורים, ופעם ראשונה שקינאתי בה. אני לא יכולה לעבוד בנגרייה של אקי”ם. אני הרי מדריכה שם. היא לעולם לא הסתירה את ההיגיון הפנימי הזה, השונה שלה. היא כנראה לא יכלה להסתיר. ראיתי בה הרבה כח והרבה כנות וההיגיון הפנימי שלי לא הצליח לראות בה שום חולשה. יכולתי אם כך לנחש שגם היא לא ראתה אותי כחלשה.