במקום ממנו באתי לא היה שום הבדל בין נשים וגברים. חוץ מדימום חודשי ושתי בליטות מקדימה כולם התלבשו אותו דבר, דיברו אותו דבר, עבדו באותן עבודות ואולי גם חשבו אותו דבר, את זה לא ניתן לבדוק. שמלות היו רק בספרים יפים ומעט רומנטיים שקראתי. שם תמיד התאהבו באישה יפה שלבשה שמלה קצרה או אדומה. או אפילו סתם שמלה פשוטה בספרים המעמיקים יותר. אף אחד לא כתב ולא התאהב באישה עם מכנסיים. קיבלתי בהכנעה ובטבעיות את העובדה שבי אף אחד לא יתאהב. זה נראה לי יותר הגיוני מאשר ללבוש פתאום שמלה. וכך חלפו להם נעורי. לא התעמקתי בנושא רדוד זה. היו דברים יותר חשובים מאשר פרטי לבוש או התאהבויות ברות חלוף.
וכך חלפו להן שנות העשרים. וכך חלפו להן כמעט כל שנות השלושים שלי. עד שיום אחד.
יום אחד, בעודי תופרת כתפייה בשמלה של חברה, שהשתמשה רבות בכישורי הרקמה, התפירה, הגזירה וההדבקה שלי, שאגב גם בנים מהמקום שלי ידעו לעשות, כמו שאני ידעתי לעשות רוורס עם עגלה רתומה לטרקטור בין שלושה קונוסים, לבשתי אותה. רק בשביל לראות איך זה נראה במראה. רק בבית.
הסתכלתי על עצמי ודמיינתי איך הייתי נראית כילדה בשמלה. איך חיי היו אז מתנפנפים כשמלות ברוח. קלים דקיקים ומֶרגשים.
יצאתי מהבית. עם כפכפי האצבע שלי. אם היה לי שיער ארוך הייתי עושה קוקיות ואפילו מדלגת על המדרכה. כשהגעתי למכון לפיזיותרפיה, לתור שלי, שקבעתי מזמן, על הכאבים ברגליים, קיבל אותי אורי בחיוך נבוך. כנראה נראיתי מוזר. אמרתי לו שאני סובלת מכאבי רגליים בגלל שכל החיים הלכתי רק עם מכנסיים. הוא לא ידע מה להגיד אז הוא פשוט ביקש שאוריד את הכפכפים והתחיל לבדוק את כפות הרגליים שלי. עמדתי ככה יחפה, בכל המובנים שיש למילה הזו, והוא לחץ והשווה ודיבר, לא שמעתי מה, ולבסוף קם מהרצפה ואמר שהוא יודע איזה טיפול צריך ושאקבע תור נוסף. בזמן שנכנסתי בחזרה לכפכפים הוא הספיק לצאת לעבר המזכירה ולהגיד לה משהו. בטח כמה כסף לגבות ממני חשבתי. בדרכו חזרה הוא חייך אלי, הסתכל שוב על הרגליים שלי והלך לטפל בבאים בתור.
המזכירה, דליה, ראיתי על התג שענדה, היתה מבוגרת ומלאת אמפתיה או ערמומיות. היא הסתכלה עלי במבט נעים ואמרה “הוא ביקש בעוד יומיים בשעה שמונה, את יכולה?”
“כן” מלמלתי.
“אה, וכדאי לך לתקן שם את הכתפייה היא הולכת להיקרע תכף” אמרה לי דליה בדרכי לדלת והצביעה על השמלה. זמן השמלה שלי פג חשבתי. אנסה את זה שוב עוד יומיים בשמונה.
התייצבתי אחרי יומיים קצת לפני שמונה. התרגשתי כמו לפני ראיון עבודה, לא כמו מי שבסך הכל באה לנסות למצוא מזור לכאב. רציתי שאורי כבר יראה את השמלה שהספקתי לקנות עוד באותו יום אחרי שיצאתי מהביקור הראשון כאן. חיכיתי הרבה זמן. אני ודליה עם המבטים הלא מובנים שלה. אחרי שכל מיני אנשים יצאו ויצאו הוא סוף סוף בא וקרא לי.
“מצטער על האיחור, היה כאן מאוד עמוס היום וביקשתי שאת תהיי אחרונה, כדי שיהיה לי הרבה זמן. אני צריך לשאול אותך כמה דברים לפני שנתחיל, אכפת לך?” זו רק אני מדמיינת משמעויות שונות במה שהוא אומר או שכך הוא מסביר לכולם? זה בגלל השמלה?
אני לא יודעת איך, אבל יצא שמתוך כל השאלות היבשות והרוטיניות שלו מצאתי את עצמי מדברת על אורז. והוא ענה לי על אורז. והוא כבר לא רשם כלום בכרטיסייה שלו. הוא הזיז את הכסא שלו מעבר לשולחן, התיישב מולי וביקש לראות את אחת הרגליים. ישבתי מולו ורכנתי מעט קדימה בשביל להגיע לרגל. הוא רכן בשביל לראות אותה. נפגשנו במצח. חשבתי האם דליה עוד שם או שהלכה כבר הביתה? ואז הוא נישק אותי. עצמתי עיניים וחשבתי על נעורי חסרי השמלות שתמו עכשיו, כמעט בגיל ארבעים. עצמתי עיניים והתאהבתי באורי, בשמלה וברוח שנכנסה מהחלון. זמן השמלה לא פג.
גם אם זו התאהבות חסרת פשר, רדודה ובת חלוף, הרוח תשכך, השמלה תתבלה וגם אורי יחזור הביתה לאישתו ובנו, היא כל תמצית מחשבות נעוריי שהתגלו כנכונות.