קוראים לי יפתח ואני תלמיד כיתה ד'1. אתמול בבוקר גיליתי מאחורי הדלת של הנישה של הפח בכיתה גור חתולים קטן וחמוד. הוא אפילו לא יילל אבל ראיתי שהוא מחפש את אמא שלו. בהתחלה לא סיפרתי לאף אחד כדי שלא יתעללו בו אבל בהפסקה סיפרתי לאורי. אורי לא הופתע, הוא אמר לי שנראה לו שיש עוד חתול מאחורי הפח של כיתה א'1. הלכנו לבדוק. הפחים בכיתות נמצאים בתוך נישה בקיר, שסגורה בדלת עץ קטנה. באנו לפתוח את הדלת וראינו עליה שיפשוף ישן. הסתכלתי על אורי והוא הסתכל עלי וחייכנו. אורי אמר לי: "זוכר?" "בטח" אמרתי "מלחמת הכיתה הראשונה".
היינו בכיתה א'1 ושיחקתי עם אורי בכדור. הכדור התגלגל ופגע ביניב הענק מהכיתה שלנו. הוא התעצבן וזרק עלינו בחזרה אבל אז בדיוק עברה בת אחת, נופר, והכדור פגע בה בעוצמה. היא התחילה לבכות כמובן וכל החברות שלה באו אליה והסתכלו עלינו הבנים במבטים ממש ממש לא טובים. עשינו את עצמינו שלא אכפת לנו אבל יניב כבר הספיק לעבור להיות על-ידי ועל-יד אורי והבנות הסתודדו לרגע קל והלכו. נשמנו לרווחה והמשכנו לשחק. פתאום, מאחורה הרגשנו מלא בונגלים של עץ האזידרכת על הגב שלנו. מטר בלתי פוסק נורה עלינו כולל עלים, זרדים וליכלוכים. כמעט כל הבנות של הכיתה היו שם וההתקפה המפתיעה נמשכה דקות ארוכות.
זה דרש תגובה ללא ספק. טיכסנו עצה נגד "בנות הברית" כפי שהחלטנו לקרוא להן. ארגנו עוד בנים מהכיתה ולמחרת בבוקר לפני הצילצול כל אחד הוציא אקדח מים קטן מהילקוט והשפרצנו על בנות הברית מים עד שהן בכו. (זה לא דרש הרבה זמן).
למחרת הופגזנו במסטיקים גדולים, חלקם לעוסים!
בנים ובנות שעד לרגע זה לא השתתפו נכנסו לעניין ולא היה ילד אחד בכיתה שלא השתתף במלחמה.
אנחנו לא נשארנו חייבים. תפסנו את הבנות ושמנו אותן בשבי בכיתה כל ההפסקה. יניב הענק עמד בדלת ולא נתן להן לצאת.
ככה זה נמשך עוד כמה ימים עד שהמורות התעוררו והמנהלת התערבה. כל הכיתה קיבלה עונש. לא זוכר איזה. כנראה שהמלחמה היתה הרבה יותר עוצמתית מהעונש.
ההוכחה היחידה ממלחמת הכיתה הראשונה הוא השיפשוף בדלת העץ של הנישה של הפח בכיתה א'1. עדות לכיסא שעף ופגע בדלת ההיא.
היום מאחורי הדלת ההיא מצאנו חתולה עם גורים! אורי ואני הבאנו לה את הגור מהכיתה שלנו, כיתה ד'1, ואמרנו לה שתשמור עליו טוב טוב כי יש פה מלחמות בבית-הספר הזה. אנחנו כבר גדולים ולמדנו היסטוריה וידענו שקצת אחרי מלחמת הכיתה הראשונה פרצה מלחמת הכיתה השנייה.
אורי ואני חייכנו ונדרנו נדר שבמלחמה הבאה שתפרוץ נוודא קודם שאין חתולים בסביבה כדי שהם לא יפגעו. בכל זאת חתולים לא יכולים להשתייך ל"בנות הברית" ולא לנו. הם לא ממש תלמידים. עברנו בכל הכיתות לוודא שאין חיות אחרות בבית-הספר וחיכינו לאות. לסימן התחלה. אנחנו לא ניזום. מלחמה זה דבר שקורה. בנתיים נתנו בסתר אוכל לגורים ובבית-הספר התחילו לעשות תירגולי ירידה למקלטים. בחדשות שאבא רואה בטלוויזיה שמעתי דיבורים על מלחמה וסיכסוך על לבנון ועל מבצע. התירגולים שלנו הפכו יותר ויותר תכופים. דאגתי שהבנות לא יעזו יותר לעשות מלחמות. דאגתי מי יוריד את החתולים למקלט. דאגתי שאבא ילבש מדים ולא אראה אותו. שאלתי אותו אם לבנון זה רחוק? והוא אמר שלא אז שמחתי שאבא לא נוסע רחוק.