השיתוק

 אם זה היה תלוי בי ככל הנראה זה לא היה משתנה. לא יכולתי לעשות דבר.

 אני אוהבת לדמיין ולשחק שאני אילמת. לא לדבר כמה ימים רצוף. זה מום מאוד מתקבל על הדעת.

אבל להיות משותקת – את זה לעולם לא שיחקתי או דמיינתי. השיתוק תפס אותי לא מוכנה.

 הפגישה היתה קצרה וחסרת תוכן. אהבתי הראשונה, שלא יצאה לעולם מגבולות ראשי אל החוץ, שוב חמקה לי מבין האצבעות, מבין המילים.

שנים חייתי אילמת ומלאת אהבה עד שהצלחתי להאמין שמחקתי אותו. אבל אז הוא עבר מולי ברחוב. בעיר אחרת, לא שלנו. קראתי בלחש בשמו כמו מדברת אל עצמי והוא נעצר. הוא שמע. הוא הסתכל לעברי וחייך. אני בטוחה שהוא שמח. רציתי לשאול לשלומו, מה קרה כל השנים האלו? מה הוא עושה? אם יש לו משפחה? אישה?

אמרתי: "שלום".

"שלום, איזה צירוף מקרים" הוא אמר עדיין מחייך ולא מפסיק להסתכל עלי לרגע.

באתי לחבק אותו, להוציא את כל שנות הדמיון למציאות. לפחות לתת לו יד, ממילא מה שאני רוצה להגיד לא יצא טוב. ואז זה תפס אותי. לא הייתי מוכנה, השיתוק.

חשבתי שאני מחוסנת מפני מחלת השיתוק כמו כל הישראלים החמים, המחבקים, המלטפים או המרביצים. אולי גם הוא לא היה מחוסן? אני בטוחה שהוא רצה לעשות משהו. העיניים שלו קצת זזו. הוא אמר לי: "הכל בסדר?"

"כן" אמרתי. הסתכלנו עוד אחד על השנייה, בערך שבוע נדמה לי. ואז הוא אמר: "אני חייב ללכת, אני מאחר למשמרת".

"טוב" שחררתי אותו ממבטי.

נשארתי לעמוד שם, על המדרכה המטונפת בין העץ העלוב, המנסה לחיות בתוך גומה קטנה של אדמה בין הבטון, לחנות ישנה למוצרי חשמל מאובקים, כמה דקות או שעות או ימים. לא ידעתי. לא עשיתי דבר, לא יכולתי.

 

תגובה אחת על הפוסט “השיתוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>