במשרדי החדש לא היו ארונות פנויים. היו הרבה, אבל לא פנויים. גם לא הייתי צריכה. בנתיים לא הייתי צריכה כלום. מחשב, ניר ועט ושיהיה לי שקט. מגירה אחת זה גם טוב. לא ביקשתי דבר, מישהו אחר כנראה חשב על כך וביקש מגיא לפנות כמה משלו. בחוסר רצון וכחודש אחרי שהייתי חלק מהמשרד, הוא בא לפנות ומהר. אין לו זמן לדברים האלו. הוא יכול לגמור עוד תיק, לקבל על כך עוד פרמיה. הוא יכול ללכת לאכול עם אחת הבנות שהסתובבו לידו בתרוצים שונים, באות לצלם, לשאול שאלה, לבקש עט או אטב או שיראה להלן משהו באקסל. הוא התחיל ואני הסתכלתי. מסתובבת על הכיסא שלי עם הגלגלים הקטנים והמשענת שנוטה אחורה מידי בלי יכולת לסדר זאת. הכסא הכי פחות טוב במשרד, ועוקבת אחריו. יודעת בדיוק למה הבנות האחרות מסתובבות פה. והוא, נדמה לי, התחיל ליהנות מהתיק הזה שנפל עליו להוציא ולהעביר את חפציו ממקום למקום. להפתעתי גיליתי בארונות עוד דברים מעבר לקלסרים ישנים, תיקיות, ניירות וכמה ספרים. התקרבתי. קצת. הוא שם לב והסתכל. הוא הסתכל כמו שהבנות המסתובבות פה היו רוצות שיסתכל עליהן. הסמקתי.
“בארון הזה פעם ניתקע המנעול והייתי צריך לנסר אותו. זה המסור, את רואה?”
שתקתי והמשכתי להסתכל על תנועותיו.
“כמעט איבדתי אצבע אז. טבעת הנישואין שלי עצרה את המסור אבל נשברה. מה זה אומר?”
התקרבתי עוד קצת וחשבתי: זה אומר שחיי הנישואים הצילו אותך או שזה אומר שחיי הנישואים שלך נשברו?
לא אמרתי דבר.
הוא חייך.
גיא סיים והלך. נשארתי אסירת תודה על כל המקום שהתפנה ומלאת רמיזות.
אט אט מילאתי את הארונות. המשכתי לטמון את ראשי במחשב. שנים אני מחכה להגיד לו את המשפט מאז ולראות איך זה יתפתח. אמרו לי שצריך לחיות את הכאן והעכשיו וזה פוגע. ימי הם מחשבות ורגשות בלבד. חסרי ביצוע. אילו הייתי מעבירה אותם כך מתוך בחירה אמיצה הם היו חיי. נשימתי לא מתבצעת היא קורת.