את הנעליים האלה קניתי בקנדה. רחוב חדש עבורי.
הייתי כבר ברחובות אחרים, הייתי במקומות אחרים אבל הפעם הקניה היתה שונה.
פעם ראיתי מלך של רחוב. ראיתי את האיש שכולם מדברים עליו, את השולט. הוא עישן את הסיגריה היוקרתית שלו מחוץ לחנות שלו. מוקדם בבוקר, לפני שבעלי החנויות האחרים באים. מחכה. סורק את הטריטוריה שלו. רק אני הייתי שם וראיתי את האצבעות שלו רועדות כשהוא איפר על המדרכה. רק אני ראיתי לשניה, כשאני מרימה את המבט מהאפר, את העיניים המתחמקות שלו. הריח החזק של הסיגריה מילא את הרחוב שלו אבל אני עברתי שם קודם וראיתי איך הבוקר שלו מתחיל. ראיתי אותו חלש רגע לפני שהרחוב נפתח לתנועת אנוש. שם כבר לא יכולתי לקנות נעליים.
ברחוב אחר הייתי הולכת בדרכי לשיעורי גיטרה. בהגיעי הורדתי את הכיסוי שלה והתיישבתי מול עמוד התוים. את המעיל לא הורדתי. המורה, חייכן ושמח, אמר לי “תבחרי שיר, כל שיר שאת רוצה ונלמד אותו. איך שאת רוצה, גיטרה קלאסית, אקורדים. נו, מה בא לך?” משכתי בכתפי “לא יודעת, לא עולה לי, לא משנה שלי, אין לי.” “אצלי התלמיד בוחר. אני רק כלי עזר. אז מה את אומרת? את יכולה להוריד את המעיל יהיה לך יותר נוח לנגן.” איזה נחמד הוא חשבתי. לא הורדתי ולא בחרתי. הוא השמיע לי כמה קטעים בגיטרה שלו וירדתי חזרה לרחוב. גם ברחוב הזה לא אוכל לקנות. והיו עוד רחובות.
בקנדה, כשאיש לא מכיר את עברי המתייסר, החלטי ללכת ברחוב ההוא כנסיכה צעירה. חדשה. הורדתי את מעילי למרות הקור העז, נכנסתי ויצאתי מהחנויות עד שראיתי אותן. הן קראו לי. באופן אינסטינקטיבי התעלמתי מהן. הן לא בשבילי. אך נזכרתי שנסיכה בהשתדלות אני, הסתובבתי וחזרתי אליהן. יפות, חזקות ומתאימות בול. סינדרלה! שילמתי את מחירן היקר כשהן על רגלי. הורדתי אותן רק בלילות. ללכת איתן היה חוויה מתמשכת, לא מתכלה, לא נחלשת. בכל רחוב יכולתי להוריד מעיל, לראות אנשים מאפרים ברוב חשיבות ולהרגיש טוב. הייתי דורותי והקוסם בו זמנית. למדתי גיטרה קלאסית וגם את כל האקורדים.
כשהסוליה החלה להישחק לא ייחסתי חשיבות לעניין. אך יום אחד הרגשתי ספק מוכר מחלחל. מדוע בחרתי גיטרה? הרי תמיד רציתי כלי נשיפה. ואם כבר מיתרים, עדיף לי צ’לו. התלבטויות וחולשות גדלו ככל שהסוליה קטנה. עולם החומר גבר על הרוח. הוא התכלה, נרמס תחת כובד גופי. במו רגלי כיליתי את הנעליים. חו”ל היה רחוק והרחובות כאן שוב היו מאיימים. רציתי למצוא דבר מה ניצחי למשען. לתחזוקת רוחי הנודדת. עלי לצאת לרחובות יחפה, ללא מעיל, לתת לרוח החזקה, לגשם המצליף, לאדמה הרותחת ולשמש השורפת להיות עזרי. עלי לצאת יחפה. עלי לצאת.