בגיל 40 נציגת שירות יפה (למה היא מתאפרת כל-כך?) בת 25 מסבירה לי מה לא בסדר בטלפון החכם שלי. היא מדברת מהר ומטבלת במילים שכבר שמעתי הרבה פעמים אבל לא באמת הבנתי. בתנועת אצבע היא מראה לי לֶמה היא מתכוונת. “זה הכל” היא אומרת בחיוך ומפנה את מבטה אל התור הארוך מאחורי. אני מנסה לזכור מה היא עשתה עם האצבעות המטופחות שלה ומבקשת אם אפשר לחזור איתי שוב על הפעולות. “יש מוקד תמיכה טכנית 24 שעות ביממה” היא שוב מחייכת אלי (או שזה האיפור מחייך?).

 “ואם אני רוצה לקנות את מה שהצעת לי כמה זה עולה?” אני שואלת למרות הלחץ הסמוי לסיים כבר, המופעל ממנה ומהתור מאחורי.

“מכירות ואביזרים זה לא אני. את יכולה לגשת לחנות. הנה כאן.” היא מצביעה ומחייכת.

בכמה השניות של קבלת ההחלטה האם לגשת לחנות לברר עלויות ולאבד את התור שהמתנתי לו דקות ארוכות, שיותר קל לחשב אותן כחלקי שעות עגולות, ולעמוד בו שוב אם אצטרך עזרה נוספת, אני חושבת על כך שאני רק בת 40. ויודעת בין רגע את תחושתם של הזקנים, את מלחמתם היום-יומית, את עלבונם. אני אוהבת את איטיות תנועתם ויודעת שאינה מעידה על איטיות מחשבה. אני מדמיינת את עצמי בת 60, שוב מול צעירה בת 25, המסבירה לי על מכשיר יותר משוכלל מזה הנמצא עכשיו על הדלפק ביני לבינה ומחכֶּה  שאחליט עליו. אני מתעבת את העולם המתקדם ומחליטה לעבור לגור בצפון הבקעה. אפילו הערבה נראית כרגע צפופה ומהירה מידי. תוך כדי לפיתה במכשיר החכם שלי אני מסתכלת בבושה על ים או תכלת או סקאי או איך שלא קוראים לה המחייכת (שלא יודעת שלהיות צעירה ובריאה זה יפה בלי תוספות, שלא מבינה שאין לה מה להסתיר), מסתובבת לכיוון היציאה, מצליחה להבחין בכמה זקנים ממני משובצים בתור הארוך וכאילו בשביל להצדיק את כעסי ועלבוני שמה-לב שהדלפק הארוך בו יושבים נציגי השירות הצעירים מעוצב בדיוק בגובה המתאים למקבלי השירות לעמוד ולדבר איתם. אין כיסאות. אם היו, היושבים עליהם היו רואים מולם קיר ולא פנים מחייכות. כמו לתלות שלט “נא למהר”.

“ואם יבוא לקוח גמד?” אני שואלת את נציג השירות הקרוב ביותר ליציאה. בעודי מדמיינת את הכביש המפותל, השומם והמדברי לבקעה יצאתי אכולת זעם לסופר הקרוב, הומה האדם, לבחור בין עשרות אלפי המוצרים המיותרים שעל המדפים. גם שם ראיתי מעט זקנים מנצנצים פה ושם. רק בשביל להזכיר שגם הם חלק מהעולם אבל כנראה רק בגלל שאין מי שיערוך עבורם את הקניות. בין הרחובות הצרים מידי למעבר של שתי עגלות נפגש מבטי בעיניה של קונה שהזכירה לי לרגע את סבתא. חשבתי שהיא תדחוף או תקלל בשפה לא מוכרת כדרכם הבוטה מידי של מי שמרגישים מאויימים או שקופים. אך היא המשיכה להביט בי כמו על נכדה. רציתי להציע לה לבוא איתי לבקעה. אסכים גם לערבה או אפילו לגליל אם היא מעדיפה. לספר לה שאני יודעת. שאני מכירה את ההרגשה. אני יודעת הכל. פיניתי לה את המעבר וקיוויתי שגם אני בגילה עוד אמצא טעם לצאת מהבית.