את דוד פני-מפה אני לא זוכר ממש טוב אבל אני יודע שאהבתי אותו. כי תמיד כשירד גשם וכולם היו ממהרים לסגור את כל החלונות הוא היה ניגש לחלון ופותח אותו. אני זוכר שראיתי אותו עושה את זה בפעם הראשונה ואני זוכר שבאותו רגע הרגשתי שאני אוהב אותו. הייתי ילד, אולי בן שש ואני זוכר את הרוח ואת הריח הנקי של האוויר. זאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי שלא כולם אותו דבר והרגשתי שאני ממש אוהב מישהו שאף פעם לא דיברתי איתו. רציתי לדבר איתו אבל הוא היה זקן ושתקן, עם פנים מקומטות, ולא ידעתי איך להתחיל. אבל כשנעמדתי על-ידו ליד החלון, למרות החשש שאמא או אבא יקראו לי מיד להתרחק מהרוח, הוא הסתכל למטה, עלי, וחייך והצביע על הירח, שהיה גלוי וברור למרות שעוד לא היה חושך. הוא הסתכל עלי ואמר לי – אל תדאג, הירח לא נרטב. הירח שומר עליך תמיד.
נראה לי שהוא גם אהב אותי ונראה לי שהיו לו עוד סודות להגיד לי אם רק היינו ממשיכים פעם לדבר.
כשגדלתי למדתי לדעת שהוא היה חשמלאי במוסד לחולי נפש שבעיר, ושהוא הוציא פעם ספר מדע בדיוני שלא נמכר. זה גרם לי לאהוב אותו יותר.