כבר בגיל שנתיים לא יכולתי לסבול יותר את הריבים בין ההורים שלי. יום אחד, ערב חג כלשהו, כשיצאנו ממרכז קניות הומה אדם, לחוץ ובלתי ניתן לשהייה גם בלי הויכוחים הבלתי פוסקים בין הורי, החלטתי לעשות מעשה. אחד כזה שפעוט בן שנתיים מסוגל לעשות במסגרת יכולותיו המוגבלות: לא הסכמתי להיכנס לאוטו. פשוט. כנראה שעשיתי את זה בגלל שבעצמי הייתי בלחץ, עד היום אני לא אוהב קניונים עמוסים של ערבי חג, הרי אף פעם לא רציתי במתכוון להעמיס עוד קשיים על הורי המשתדלים, אבל לא יכולתי להתאפק ולא היה ניתן להזיז אותי מהחלטתי. הורי ניסו הכל כולל הבטחות שונות אך דבר לא עזר. בכל זאת אני כבר לא תינוק בן שנה. זה נגמר בכך שאבא לקח אותי על הידיים עד הבית, אני מעריך שזה לקח לו חצי שעה לפחות. ושכחתי לציין שהיה ממש ממש חם באותו יום ושהייתי שמנמן אז. את המשך היום ההוא אני לא זוכר. כנראה ישנתי. חוץ מזה רוב האנשים בכלל לא זוכרים כלום מגיל שנתיים.

אמרו שאני מאוד רגיש. אבל לא הפסיקו לריב ולהתווכח על-ידי.

אתה נמר! אמרו לי וקיוו שזה ייתן לי מספיק כח להכל. בהתחלה זה באמת הספיק. הייתי נמר. אבל בגיל שלוש כבר ידעתי שאני לא באמת נמר. למען האמת (ומן הראוי לציין), עד היום זה עוזר לפעמים כשאני מדמיין שאני נמר ואני מצליח להתגבר ולעשות כמעט כל מה שעולה על רוחי.

אדלג על כל השלבים, שתוך כדי ויכוח וצעקות מה הכי טוב עבורי, לקחו אותי לאבחונים וטיפולים שונים ומשונים. זה נדוש. גם ילדים שהיו פחות רגישים ופחות עקשנים ממני עברו סדרות טיפולים כאלו.

אפילו ילדים שההורים שלהם הסכימו בשקט ובנועם על דרכי הטיפול בהם הלכו לטיפולים. המילה “טיפול” היתה באופנה בילדותי.