6

הורי לא דיברו איתי הרבה. כאילו שאם לא ידברו איתי לעולם על עצב אגדל בלי להיות עצוב, לא אדע מה זה. אבל אני ראיתי והרגשתי הרבה מן הלא מדובר. היום אני רואה באנשים שמדברים אלי מחווה קטנה כלפי, מחווה גדולה לעולם. לא אהבתי שקט.

 הייתי בערך בן שבע, כשדוד של אבא מת. לא הכרתי  אותו טוב במושגים של שיחות. תמיד חשבתי שהפנים שלו דומות למפה עתיקה בגלל כל הקמטים העמוקים והמתפצלים שהיו בהן. קראתי לו פני-מפה. היו לו פנים שאם מסתכלים עליהן מספיק זמן אפשר לגלות איפה חבוי האוצר. אני מאמין שאם הייתי יכול להסתכל עוד קצת זמן על פניו ואולי גם מדבר איתו מעט, הייתי מגלה. אני בטוח שהיה טמון בו אוצר. אני יודע זאת רק על-פי פני המפה שלו ועל-פי אהבתו לפתיחת חלונות דווקא כשיורד גשם וכשיש רוח חזקה. מעניין אם מישהו מצא את האוצר שלו לפני שהוא מת. אם מישהו באמת הכיר אותו. בפעם ראשונה בחיי חשבתי על העובדה שגם אמא ואבא ימותו בהמשך ומה אני יכול לעשות בעניין. זו היתה מחשבה די בוגרת לגילי הדי צעיר.

המחשבה הזו לא הרפתה ממני מהר. אז החלטתי כן לקחת על עצמי את ניהול הבית. במקרה שמשהו יקרה לאחד מהורי המשתדלים, הלחוצים והמודאגים. למדתי מהר מאוד. ידעתי לעשות הכל, אפילו קיפלתי חולצות כמו בחנויות וללא עזרת שולחן. שטפתי כלים בזריזות רבה. עשיתי הכל חוץ מלגהץ, שאמא לא הסכימה לי. אהבתי את הרגע שאחרי. את הניקיון והסדר וכמובן את הריח. בִּין יום חשו כולם בהבדל. התחלתי לקחת אחריות על כל מיני דברים וכולם החמיאו לי על איך שהתבגרתי וגדלתי והשתפרתי. אפילו ההורים שלי קצת פחות צעקו אחד על השני. איש לא ראה שהכל נעשה מתוך פחד. פחד מוות.

תגובה אחת על הפוסט “6

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>