למרות כל מה שיש לי להגיד עליהם, הורי היו אומללים. הם לא הסתדרו גם בחוץ. לכן קשה לי באמת לכעוס עליהם. עוד כילד שמתי לב שאבא לא נוהג כמו כולם. דרך של עשר דקות תמיד לקחה לנו חצי שעה כי אבא תמיד נתן זכות קדימה, תמיד עצר ברמזור צהוב ותמיד נתן למכוניות אחרות להשתלב מימין. וכמובן שלא עבר את המהירות המותרת. אז, לא הבנתי למה כולם צופרים לו ומקללים אותו. ליבי יצא אליו. היום אני יודע שזה סימל את חוסר ההשתלבות שלו. את חוסר היכולת שלו לעגל פינות, להבין איך באמת מסתדרים לא רק לפי ספר תאוריה. אמא בכלל, היא אפילו לא הצליחה לעבור טסט. אין לה רישיון, היא לא נוהגת. אמא והעולם האמיתי זה כמו אני ושקט ושלוה. שני קווים מקבילים. אמא היתה דקיקה מידי, כמעט שקופה. לרוב גם אבא לא ראה אותה. אבל אני כן ראיתי. תמיד. עוד כילדון קטן ומעצבן. זה לא עזר לה לדעת מה לעשות איתי או להבין משהו בהתנהגותי. זה לא עזר לי להתנהג יותר כמצופה ממני. אולי היא פשוט לא ידעה מה לעשות עם אנשים שכן מצליחים לראות אותה. זו היתה תחושה זרה לה, שלעולם לא הפכה לתחושה מוכרת. אני היחיד שלא יהיה מוכן לוותר עליה ואני בספק אם היא יודעת. האם היא היתה פעם ממש נאהבת? או שמעולם לא נתנה לתחושה הזו לקרות? אולי אמא קצת דומה לפני-מפה, כי גם לה יש אוצרות מוסתרים. רק שאצלה אין אפילו מפה, הפנים שלה כל-כך יפים וחלקים והיא עוד צובעת אותם במכחולים קטנים ומשונים כדי להסתיר את מעט הרמזים שקיימים.