תפקיד נוסף שהיה לי שם היה לפתוח לבעלת העסק את המכתבים. היא היתה בערך בגיל של אבא שלי ונראתה לי יותר עסוקה אפילו מאבא כשאני הייתי ילד. היא היתה כל-כל עסוקה שלא יכלה להרשות לעצמה לבזבז זמן על פתיחת מכתבים. לפעמים אפילו לא היה לה זמן לקרוא אותם גם אחרי שהיו פתוחים כבר מולה. ריחמתי עליה שלעולם לא יוצא לה לראות את הבולים הנהדרים שעל המעטפות שאני פותח בשבילה. נראה לי חשוב איך בן-אדם שולח מכתב. כי לפי הבולים וכתב היד או המדבקה המודפסת עם הכתובת המודבקת למעטפה או סימנים קטנים אחרים, אפשר היה לנחש האם הוא מכתב עוין או מכתב תודה או סתם מכתב רשמי משעמם. ריחמתי עליה כי חשבתי שאולי אין לה זמן לילדים שלה. לא לשקטים ולא לרועשים. לא לאלה שמסמנים לה בסימנים קטנים כמו הבולים על המעטפות את רצונותיהם ומצוקותיהם ולא לאלה הצועקים אותם ומקימים מהומה רבה.
שעות העבודה בבית המלאכה הישן, היפה ומרִיח הדבק איפשרו והמנהלת, שמפסידה בולים, לא התנגדה, כך שהצלחתי לשלב לימודים. התייעצתי עם גלית והחלטנו. נרשמתי ללימודי אדריכלות. זה נראה מקצוע שיכול לשנות את העולם. לעצב אותו מחדש. להתגרות קצת בעובדות הקיימות כמו מהנדס הממציא מכונה משוכללת, כמו רופא המציל חיים. היו הרבה שיעורים מעשיים – שרטוטים, בניית דגמים. חשבתי לעצמי באופן סתמי להתמקד בתכנון בנינים רבי קומות. גורדי שחקים. הם העתיד ידעתי ובכל זאת כל כך מכוערים ולא משתלבים. קראתי הרבה. רוב החומר היה באנגלית. מבלי לשים האנגלית שנדרשה ללימודים כלאה אותי בתוכה. הרגשתי איך אני הולך ומתרכז רק בה. העמקתי במילים ובאותיות ובקסמן הזר המזכיר את הילדות הזרה שלי באמריקה. בתום שנה א' כבר לא רציתי לשנות את העולם, עברתי ללמוד ספרות אנגלית. אין מה לעשות עם זה אחר כך שמעתי מכל הכיוונים. בזבוז כסף ואתה לא עשיר… עם חצי מהידע שרכשתי רק בשנה הראשונה יכולתי להקסים את אֵני היפה, שחזרה חיה, ברורה ומוחמצת בזיכרוני. חלמתי על פרפרים של אש. "זה לא גיצים, אמא, אלה פרפרים של אש. לא גיצים. פרפרים!" והמדורה היתה מחממת ונעימה. "אמא, את רואה את הפרפרים של האש? אמא?". אמרתי שוב ושוב בחלום. "הם מסוכנים, מתוק, אל תיגע, תן להם לעוף. הם יחזרו כשתהיה גדול." ענתה לי אמא באופן סתום.