גלית היתה אחת הבנות שהופכות את חתיכות המתכת שלי לתכשיט. העבודה המונוטונית היטיבה עימי והתכשיטים שראיתי בסוף התהליך הקסימו אותי. בהפסקות הקפה היא ניסתה קצת לדבר איתי. הניסיון שלה החמיא לי והקול שלה נעם לי גם כשלא הקשבתי למה שהיא אומרת. היא אהבה את העובדה שלא קטעתי את דבריה. כשהתבוננתי עליה הבנתי למה העולם כל-כך אלים. כל העדינות בתבל נאספה לתוכה. לתנועותיה, לנפשה הדקה והמהוססת. החלוקה לא נעשתה באופן שווה. כל הרוך היה בה, כל הרוע, הגסות ועודף הביטחון היה באחרים. אין פלא איפה שהעולם נוהג כפי שנוהג. ההיגיון כאן מוחלט. הבנתי זאת באופן מיידי.
לגלית לא היו הורים. היא גדלה בפנימייה מגיל שש, מכיתה א'. היו לה הרבה סיפורים משם. לפעמים קינאתי בה על חוסר הוריה אבל גם התחלתי להבין את הורי. הרי תמיד ידעתי שהם משתדלים.
היה לה את הריח הממכר של נרקיסים. חזק, מר ומטיל כישוף. בדיוק ההפך מאופייה הנח, הצנוע, המתמסר. התאהבתי בניגודים, בריחה ובטוב ליבה גם יחד. ידעתי שיהיה קשה לא לנצל את הטוב הזה. בעצם ידעתי שלא אצליח. אוהב אותה ובמקביל אגנוב פיסות חיים בלעדיה, ללא ידיעתה.
גלית סיפרה לי שהיא מנגנת על צ'מבלו. בעוד שלושה חודשים היא נוסעת לאוטרכט ללמוד מוסיקה עתיקה ונגינה על לפחות חמישה סוגי חלילים שונים, לא היה לי מושג שיש כל-כך הרבה סוגים של חלילים. לפחות ידעתי שאוטרכט זה בבלגיה. ביקשתי ממנה להתקשר אלי כשתחזור. בנתיים המשכנו לעבוד יחד.
לקחתי אותה, בליל חורף קר עם רוח חזקה, לים. רציתי שתראה מה ממלא את ראשי. רציתי שתפחד. גלית הוורודה סיפרה לי למחרת שהיא חלמה בלילה הקר הזה שיורד גשם חם. זה היה נעים היא אמרה לי. הגשם ניקה אותי ויכולתי להמשיך לנשום. הגשם החם ביקש ממני לא לפחד מהקור, לא לפחד מהים, מהעולם. היא חייכה אלי וחיבקה אותי. גנבתי ממנה קצת רכות וקצת טוּב. 'אוטרכט' חשבתי 'מוסיקה עתיקה'. מה זה הדברים האלה? למה היא נוסעת? "אני אוהבת חורף" היא אמרה "חוסר הצורך להתערטל ולחשוף. הגנה מול החוץ האקסטרווגנטי, מול היפים, השזופים והמאיימים בחוסר בושתם. אוכלי שזיפים. גם בקיץ אני נוהגת ללבוש ארוך בתואנה שזו הגנה מפני השמש. אני "זליג" של החורף. מזדהה איתו והופכת בעצמי לחורפית. גם בקיץ אני "זליג" של החורף." היא סיכמה עבורי. 'אוטרכט' חשבתי. שלא תזדהה שם עם השלג יותר מידי. שתנגן פה, שתכין תכשיטים, אני אשמור לה את העולם הקטן והטוב הזה כמו לילדה.
גלית היתה צדפה. כמה שיכלה לדבר איתי במרפסת בבית המלאכה הקטן, כשהיינו לבד, כשניסיתי לגעת, היא היתה סגורה כמו צדפה. הייתי צריך להכניס אותה חזרה אל הים. בעדינות, להרטיב אותה לאט בגלים קטנים, ללמד אותה לא לפחד להיכנס לעומק, לא לפחד מגלים גדולים ומטלטולים. עד שבכירה אותי היתה נהנת רק מלהסתכל על הים, כל אמרה לי, זה הספיק לה. היא נפתחה אט אט כל פעם מחדש עד שיכולתי לראות את הפנינה שבתוכה, לגעת בה. וגלית היתה מפרפרת, מחזיקה בי חזק לא לטבוע. כמעט ללא קול. ואחר-כך יכולתי להרגיש את הגלים נחלשים, נרגעים, מגיעים אל החוף. בפעם הבאה הייתי צריך להתחיל מהתחלה. הצדפה תמיד היתה סגורה בהתחלה. הייתי צריך לעבוד קשה אבל נהנתי כל-כך מהעבודה. לא רציתי חופש ממנה לעולם. התמכרתי לעבודה עם גלית. הטבעתי אותה והצלתי אותה בו זמנית.