מקריאה סיפור ברדיו ארץ הגולן

היום, 17.11.21, הייתי בשידור בתכנית "תכלס" ברדיו ארץ הגולן. יש לי הרבה מה להגיד על הגולן וזה יהיה פעם כתוב אבל בתכנית היפה הזו הקראתי את הסיפור "אנה היפה". מצורף קישור להאזנה לתכנית. אני מקריאה בדקה 49:40. האזנה נעימה.

https://www.golanradio.com/podcast-1/episode/9865c89d/

האוטובוס הראשון לבאר-שבע

הסיפור זכה במקום שלישי במסגרת תחרות "מילה במקום" של הליקון במועצה האזורית אשכול.

חִיפּוּשׁ הַצָּפוֹן

אֲנִי לוֹקַחַת אֶת הָאוֹטוֹבּוּס הָרִאשׁוֹן לִבְאֵר-שֶׁבַע, אֲנִי עוֹזֶבֶת הַיּוֹם, אֲנִי עוֹלָה עָלָיו כְּשֶׁעוֹד חוֹשֶׁךְ וּבַדֶּרֶךְ הָעוֹלָם מַתְחִיל להִתְחַמֵם. זֶה הַטֶּבַע. זֶה הַחוֹם.
כְּמוֹ הַמְּנוֹרָה עִם מֶתֶג הַעָמְעַם בְּחַדְרִי, שֶׁעָזַבְתִּי בַּבּוֹקֶר הַקְּדֶם. כַּדּוּר הָאָרֶץ מִסְתּוֹבֵב וְהָאוֹר מִתְחַזֵּק, מְתחַמֵּם. שֵׂיעָר רָאשִׁי שְׂדֵה חִיטָּה מִתְנַשֵּׂא, מְסוּדָּר וְקָשֶׁה, יָדַיי הַסְּדוּקוֹת מוּנָּחוֹת עַל בִּטְנִי, אֲנִי צוֹפָה מֵהַחַלּוֹן. עֵדָה לְהַדְלָקַת הָאוֹר, אֲנִי יוֹדַעַת תָּמִיד אֵיפֹה הַצָּפוֹן.
הַמְּרְחָבִים פְּרוּשִׂים לְפָנַי. כְּמוֹ בְּרוֹב הַשָּׁנָה בְּצָהוֹב. מִסְפָּר שָׁבוּעוֹת הֵם פְּרוּשִׂים בְּיָרוֹק. כְּשֶׁזֶּה קוֹרֶה אֲנִי בּוֹלַעַת רוֹק.
יֵשׁ רוּחוֹת חַמּוֹת, חֲזָקוֹת, חוֹלִיוֹת, יֵשׁ גָלְגֶלוֹנִים בַּמְּרְחָבִים. לִפְעָמִים אֶחָד בּוֹדֵד מִתְגַּלְגֵּל, כִּמְעַט עָף, כְּמוֹ אַיָּילָה בּוֹדְדָה, כַּדּוּר נִידָּף, מִתְרַחֵק בִּקְלִּילוּת עַד שֶׁנֶּעֱלַם בַּצְּלָלִים. לִפְעָמִים יֵשׁ לַהֲקָה שֶׁל גָלְגֶלוֹנִים. הֵם בַּצֶּבַע שֶׁל הָאֲדָמָה הַיְּבֵשָׁה, חֶלְקָם רַק נוֹלְדוּ וְהֵם גְּדֵלִים תּוֹךְ כְּדֵי גלגול בַּדְּמָמָה הַכְּבוּשָׁה. אוֹסְפִים קוֹצִים יְבֵשִׁים לִבְשָׁרַם, מִתְחַזְּקִים. כְּמוֹ מֶתֶג עָמְעַם. חַם.
חֶלְקָם כְּבָר גְּדוֹלִים, מִתְגַּלְגְּלִים לְקֶצֶב הָרוּחַ. נִרְאָה שֶׁהֵם בּוֹרְחִים מֵהָאוֹר הָעוֹלֶה, אֵין לָהֶם מַחֲסֶה לָנוּחַ. רָצִים מַהֵר כְּדֵי שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הַמִּתְגַּלָּה לֹא תִּתְפּוֹס אוֹתָם. וְהֵם יוֹדְעִים, הִיא לֹא תְּוַותֵּר. וכְּכָל שֶׁהֵם מִתְגַּלְגְּלִים יוֹתֵר כָּךְ הֵם גְּדֵלִים יוֹתֵר.
מַמָּשׁ כְּמוֹ כַּדּוּר שֶׁלֶג אִם הָאוֹטוֹבּוּס הָיָה נוֹסֵעַ בְּאַחַד הַקְּטָבִים, שָׁם יָדוּעַ עַד כַּמָּה הָרוּחוֹת מִשְׁתּוֹלְלוֹת. עַד כַּמָּה הָאֲוִויר וְהַקּוֹר מַכִּים. כַּדּוּר שֶׁלֶג חוּם, קַלִּיל, מְחוֹרָר, עָשׂוּי שִׁיחִים יְבֵשִׁים וְקוֹצֶי בָּר.
אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁאֶחָד מֵהֵם יִתְגַּלְגֵּל לַכְּבִישׁ וְיָמוּת. רוֹאִים מִדַּי פַּעַם עַל הָאַסְפַלְט הָרוֹתֵחַ שׁוּעָל דרוּס, חוֹגְלָה חַצוּיָה אוֹ אוֹסֵף לֹא בָּרוּר שֶׁל זֵר קוֹצִים וּזְרָדִים פָּחוּס, עַל כּבִישֵׁי הַמָּקוֹם, הַצָּרִים, הֶחָמִים וְהָאֲרוּכִּים, הַמִּתְקָרְרִים אַט אַט בַּלֵּילוֹת וְלֹא מַשְׁאִירִים זֵכֶר לַמָּוֶות הַמְּגֻוָּון שֶׁאָסְפוּ, לַחוֹם שֶׁהָיָה בְּצָהֳרַיִים, לְנַהָג מְנוּמְנַם. לַשָּׁלָל שֶׁחָמְסוּ.
מֵאָז שֶׁיֵּשׁ מַזְגָן בָּאוֹטוֹבּוּס אֲנָשִׁים מְעִירִים לִי כְּשֶׁאֲנִי פּוֹתַחַת חַלּוֹן. נוֹתַר לִי רַק לְנַחֵשׁ עַד כַּמָּה חַם בַּחוּץ כְּבָר עַכְשָׁיו וּלְהַעֲרִיךְ מָה הַחוֹם הַצָּפוּי בְּהֶמְשֵׁךְ הַיּוֹם. מִי יִהְיוּ קָורְבְּנוֹתָיו, הַחוֹצִים אֶת הַכְּבִישִׁים בִּזְרִיזוּת, רָצִים לְעֵבֶר צֵל מֶתַעָתֵע, לְעֵבֶר פַטָה-מוֹרְגַנָה שֶׁל מַיִם אוֹ אֲפִילּוּ רַק מְעַט רְטִיבוּת.
יֵשׁ גָלְגֶלוֹנִים שֶׁמְּלַוִּוים אֶת הָאוֹטוֹבּוּס לְאוֹרֵךְ כֹּל הַדֶּרֶךְ. כַּלְבֵּי שְׁמִירָה. אֲנִי יוֹדַעַת, הֵם יִהְיוּ לְצִידּוֹ גַּם בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה. יְקַפְּצוּ בַּמִּישׁוֹר הָרָחָב, הַצְּהַבְהַב, יִתָּקְלוּ בְּאֲבָנִים, יֵעָלְמוּ בֵּין אֲדָמָה לְשָׁמַיִים בְּעִמְעוּם שֶׁל שְׁקִיעָה, שֶׁל אַחַר-הַצָּהֳרַיִים. יְנַסּוּ לִתְפּוֹס אֶת הַשֶּׁמֶשׁ מְמַנֶּה בָּרְחוּ בַּבּוֹקֶר. כַּדּוּר הָאָרֶץ יְסוֹבֵב עַצְמוֹ בְּהַדְרָגָה לְחוֹשֶׁךְ. אוּלַי זֶה יַעֲלֶה לָהֶם בְּיוֹקֶר, אוּלַי הֵם מַמְשִׁיכִים לְהִתְגַּלְגֵּל בְּרוּחוֹת הַלַּיְלָה, לֹא יְשֵׁנִים לְעוֹלָם. הָאֲדָמָה הַמִּסְתּוֹבֶבֶת בֵּיתָם.
כְּמוֹ חַיּוֹת בַּר הֵם יוֹדְעִים לֹא לְהִיכָּנֵס לְשֶׁטַח בָּנוּי. נִרְאִים רַק בִּמְקוֹמוֹת פְּתוּחִים. כַּלְבֵּי לִיוּוּי. רַק בַּמְּרְחָבִים. חַיִּים בְּרוּחַ שְׁרָבִית, בַּחַמְסִין. מְסַיְּימִים לִפְנוֹת בּוֹקֶר שְׂרוּעִים בִּכְבִישִׁים אֲרוּכִּים לְלֹא שׁוּלַיִים וְכִמְעַט לְלֹא תַּמְרוּרִים.
רוּחוֹת שָׁרָב עַזּוֹת. עֲזוּבוֹת.
כְּלָבִים שֶׁל שֶּׁמֶשׁ, קְשׁוּרִים אֵלֶיהָ בִּרְצוּעוֹת לֹא נִרְאוֹת, קַוֵּוי אוֹרֵךְ שֶׁלָּהּ. מוֹשְׁכִים אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁתִּמְשׁוֹךְ אֶת מְחוֹגֵי הַזְּמַן שֶׁלֹּא עוֹבֵר בַּשָּׁרָב, רָצִים לְפָנֶיהָ אוֹ אַחֲרֶיהָ בְּמַעְגָּלִים וְלֹא מִתְעַיְּיפִים, מוּכֵּי אָבָק אוֹ רָעַב. כְּלָבִים עֲגוּלִּים חַסְרֵי זָנָב.
גָלְגֶלוֹנִים כַּלְבֵּי שֶׁמֶשׁ חוּמִים. שׁוֹמְרֵי אוֹטוֹבּוּסִים בַּמְּרְחָבִים. חַבְרֵי יַלְדוּת דּוֹמְמִים, קְלִּילִים, שִׁיחִיִים, קוֹצָנִיִּים, שֶׁגָּדְלוּ עִם הָרוּחַ וְעִם הַשָּׁנִים, עָזְבוּ אֶת הַמָּקוֹם, דִּמְיְינוּ צָפוֹן, כָּמוֹנִי הַיּוֹם.

יֵשׁ גַּם רוּחוֹת קָרוֹת. מַצְלִיפוֹת עַל פָּנַיי הַקְּפוּאוֹת כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת בָּעֶרֶב לְחַדְרִי הַנָּמוּךְ עִם רִיצְפַּת הלִינוֹליאוּם הַכְּחוּלָּה, שֶׁכְּבָר לֹא דְּבוּקָה טוֹב בַּפִּינּוֹת וּבוּעוֹת אֲוִויר נִיפְּחוּ בָּהּ פַּסִים מִקִּיר לְקִיר בְּצוּרַת קַוֵּוי אוֹרֵךְ שֶׁל חַדְרִי. רִצְּפָה חַבוּלָה. מִי שֶׁלֹּא מַכִּיר אֶת הָרִצְפָּה כָּמוֹנִי בְּעַל-פֶּה, אוֹ מִי שֶׁלֹּא דָּרוּךְ, יָכוֹל לִיפּוֹל אֶצְלִי בְּטָעוּת, אֲבָל אַף אֶחָד לֹא נִכְנַס לְחַדְרִי חוּץ מֵהָרוּחוֹת הַקָּרוֹת, שֶׁעוֹשׂוֹת סְדָקִים עַל עוֹר הַיָּדַיִים והַפָּנִים. הַחַלּוֹן לֹא יָכוֹל לָהֶן. הֵן שׁוֹרְקוֹת, מַקִּיפוֹת אֶת הַיִּישּׁוּב וְאֵת חַדְרִי וּמְבִיאוֹת אִיתָּן מֶרְחַקִּים נְקִיִּים, אֵדֵי קְרְחוֹנִים מִתְנַתְקִים. רוּחוֹת חֲזָקוֹת, זַכּוֹת, לְלֹא לִכְלוּךְ.
מִי אָמַר שֶׁתָּמִיד חַם פֹּה. קַר פֹּה וְאֵין כָּאן אִישׁ. חַלּוֹן לֹא אָטוּם, לִינוֹליאוּם מנוּפַּח וְעָקוּם וְחוּץ מִזֶּה שׁוֹמֵם, אֵין פֹּה כְּלוּם.

אֲנִי רוֹצָה שֶׁיַּחְזוֹר הַחוֹם הַמעִיק. אֶמְצָא עֵשֶׂב גָּבוֹהַּ וְלַח וְאֶשְׁכַּב בּוֹ בַּצֵּל. אֶתְחַבֵּא בּוֹ. לֹא יַרְגִּישׁוּ בְּחֶסְרוֹנִי. בַּקַּיִץ זֶה יָדוּעַ, אֲנָשִׁים כָּאן נֶעֱלָמִים. לֹא מִתְיַיצְּבִים בַּבְּקָרִים.
נֶעֱלָמִים לְטִיּוּלִים בּתַתֵי-יַבָּשׁוֹת אֲבוּדוֹת אֲחֵרוֹת. מַשְׁוִוים רוּחוֹת. חוֹקְרִים חוֹלוֹת. גָלְגֶלוֹנִים נֶעֱלָמִים כִּי זֶה טִבְעָם. הֵם תָּמִיד יֵעָלְמוּ בַּסּוֹף בְּאֵיזֶה קָצֶה. בְּסוֹף כְּבִישׁ לֹא מְהוּקְצֶה. הֵם תָּמִיד יֵעָלְמוּ לְבַד. נָדִיר לִרְאוֹת שֵׁנִי גָלְגֶלוֹנִים מְחוּבָּרִים יַחְדָּיו. אני רָאִיתִי אֶתְמוֹל גָלגֶלוֹן קָטָן בְּתוֹךְ גָלגֶלוֹן גָּדוֹל.
אֲנִי גָלגֶלוֹן, כָּכָה אֲנִי עוֹזֶבֶת, כָּכָה אֲנִי נֶעֱלֶמֶת הַיּוֹם.
בְּכַפּוֹת רַגְלַיִים צְרוּבוֹת, מִתְקַלְּפוֹת, עֵדוּת לְמִדְרָכוֹת רוֹתְחוֹת, לְקוֹצִים בְּחוֹרְשׂוֹת יְבֵשׁוֹת. בְּחוֹם הַקַּיִץ, מוּקְדָּם בַּבּוֹקֶר, כְּשֶׁעֲדַיִין חוֹשֶׁךְ, בָּאוֹטוֹבּוּס הָרִאשׁוֹן לִבְאֵר-שֶׁבַע. צוֹפָה בְּהַדְלָקַת הַטֶּבַע.
רָצָה כְּמוֹ כְּלֵב לִפְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, יוֹשֶׁבֶת וּמַבִּיטָה עַל הָאוֹר הָעוֹלֶה בַּחַלּוֹן, שְׂיעָרִי יָבֵשׁ,  יָדַיי הַסְּדוּקוֹת מוּנָּחוֹת עַל בִּטְנִי, יֵשׁ בָּהּ תִּינוֹק גָלגֶלוֹן. אֲנִי רָאִיתִי בַּחוֹל, גָלגֶלוֹן קָטָן בְּתוֹךְ גָלגֶלוֹן גָּדוֹל.
אֲנִי עוֹלָה עַל הָאוֹטוֹבּוּס הָרִאשׁוֹן. אֲנִי פּוֹתַחַת מְעַט אֶת הַחַלּוֹן. עַד שֶׁמִּישֶׁהוּ יָעִיר לִי – תִּסְגְּרִי, הִמְצִיאוּ מַזְגָן, חַם, חַם כָּל-כָּךְ הַיּוֹם.
אֲנִי כִּמְעַט בְּטוּחָה שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת אֵיפֹה הַצָּפוֹן.

https://eshkol.info/%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D-%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99/

Ian

Ian • Shir Haik

Ian did not like his name. He preferred his middle name but I don't remember it.
On summer evening in 1991, I had one more beer with Ian. I already knew he was from a small town near Belfast, Northern Ireland, the United Kingdom, Falklands War, bloody Falkland war. 

I was in a small hostel on a trip to damp Tiberius. I met some tourists early that week (they said they came here to see where Jesus walked on water). It was just Ian and I two days later. We set each August evening in a different pub. He taught me to drink beer.

The beers, the heat, the humidity and all those days together in a row with Ian, I really started wanting him. I constantly imagined our house in the green and rainy widths of Ireland. The stormy North Sea on the far side of the house. On good weather days, you can see it from the porch. The splendid Welsh accent that our boys will have. Their big, rectangular, gray schoolbag and their dirty white knee socks. They will breed a vulture in the backyard storage or feed the rabbits and the mice running around our barn. Two lovely wild boys with a golden heart and a solvent smile, short brown prickly hair, like their father, on their little circled heads above their satchels, throwing stones at the sheep blocking the path and sticking out their tongues at the skirted girls on the way. I had already imagined what dreams they'll dream in their sleep. I had already pictured Ian and me.

But Ian just kept on telling me more and more about the Falklands bloody war from nine years ago. Even on our last evening. I don't remember what he said his middle name was. I think he didn’t remember nothing since 1982.

טלן

טלן. לחורחה לואיס בורחס. סיפור שהתפרסם במגזין ספקולציה, מרץ 2021

זה הסיפור בלי לפתוח את הקישור:

טְלֶן / שיר חייק

לחורחה לואיס בורחס

ג'רמי

שמי ג'רמי פיטסברג ואני מחזיק באחת מהאנציקלופדיות של טלן.

אינג'ינר חבייאר סוארס, חברי המזוקן וכנראה היחיד, עוד מימי האוניברסיטה, העביר לי כרך זה, שנמצא עכשיו בספרייה הביתית הגדולה, במדף הגבוה ביותר, על הקיר הדרומי, ספר שלישי מימין, ודאי מלא אבק. אינני זוכר אם רוזוולט היה עדיין הנשיא אז או שטרומן כבר החליפו. אך תלאות העולם המגליד ממלחמה נדחקו זה מכבר לאחורי ראשי. גם אינני סומך עוד על זיכרוני כדי לומר מה מספרו המדויק של כרך זה, אבל פרט זה אינו חשוב, ייתכן שאנשים יושבים בדיוק עכשיו וכותבים עוד ערך בעוד כרך של אנציקלופדיה זו. כשחושבים על כך, אולי כבר לא כל כך נדיר להחזיק בכרך של טלן, אולי איני כה מיוחד. טלן הומצאה ועכשיו שרירה וקיימת. עובדה עם הוכחות שונות. עם חלוף השנים שוככת מעט התקווה או ההתלהבות מתגליות או מהמצאות חסרות היגיון, כך שאפילו אני שוכח לעיתים את החריגה מהמציאות השוכנת בביתי בצורת ספר. רק חלומותיי, על מטילי זהב וקונוסים כבדים מנשוא, שעשויים סוג של נחושת שאינה ידועה למדענים בכדור הארץ, מזכירים לי את השתוקקותי לראות במו עיניי הוכחה לטלן, לחוש שגם אני חלק ממנה.

סוארס היה מורי בחוג לבלשנות, באחד השיעורים שהיו הכי מרתקים בעיניי – שפות עתיקות. נוצר בינינו קשר חברי על בסיס העמקה בידע משותף; אהבתנו לשפות. בהמלצתו ובהנחייתו כתבתי את הדוקטורט שלי בנושא "תחביר עתיק בשפות מודרניות". נהגנו להיפגש אחת לתקופה גם אחרי סיום לימודיי, כשעניין מקצועי חדש היה מצריך ליבון. אף כתבנו ופרסמנו מספר מאמרים יחד. אחד המאמרים שלנו, מהאהובים עליי, שאף זכה להדהוד רב בעולם האקדמיה, בשם "למה כדאי ללמוד שפות חדשות", היה בנושא השינויים המתחוללים בראשינו עם למידת שפה חדשה, השפעתה על הדוברים אותה, התפתחות האדם הלומד אותה מבחינות שונות, ובהן התפתחות חשיבתית אבולוציונית ופיתוח יכולות קוגניטיביות חדשות. לא ארחיב על כך עוד, מי שמתעניין יוכל למצוא את המאמר או הפניות אליו בכתבי העת הלשוניים הטובים בעולם. שיחותיי עם סוארס היו תמיד מקצועיות ולא אישיות, ולמרות זאת לעניות דעתי היינו חברים. אינני יודע רבות על חברות. אומנם מוצאו ממרכז יבשת אמריקה, אך הוא היה נטול החום האנושי והתקשורת חסרת האמצעיות האופיינית לרוב ילידי היבשת ההיא. זו הסיבה שחברתו נעמה לי. בניגוד לרזוני ולמפרקיי הגרומים והבולטים ולחיוורוני הנובע מאורח חיי, סוארס היה עב בשר, בעל שפם, זקן ושיער עבות. וגם חייכן. נדמה לי שלא היה ער לעובדה הנעימה שהוא מחייך. התמונה היחידה בחדרו באוניברסיטה היתה של צ'ה גווארה, אך מעולם לא דיברנו פוליטיקה. גם לא התקיימו בינינו שיחות חולין בנושא אוכל או ביגוד. פה ושם הוזכרה אישה מרשימה ששנינו הכרנו. היו לנו נושאים חשובים יותר לדון בהם, וכשנפגשנו תמיד ניגשנו ישר לעבודה, ללא גינונים. שיתוף הפעולה שלנו היה תמיד פורה. מוחי עבד במהירות אך בה בעת גם התרחב, כך שלא הרגשתי מאמץ כשהייתי בחברתו של סוארס. בתחילת דרכו האקדמית ניסה סוארס ללמוד הנדסת אלקטרוניקה. אביו חשב, ובצדק, שזהו מקצוע שהכנסה יפה בצידו ודחף אותו ללמוד תחום מעשי. לכן התואר אינג'ינר עדיין דבק בו אף שעזב תחום זה לאחר שנת לימודים אחת בלבד. תמיד הערכתי את היגיון המהנדס הברור והחד שאכן היה לו.

חבייאר סוארס כבר אינו בין החיים, כך שאני יכול לסבור שאין בעולם עוד איש היודע שכרך זה נמצא אצלי. ספריות גדולות המחשיבות את עצמן לבעלות ידע מקיף בספרות חדשה וטובה, שמחזיקות באמתחתן אנציקלופדיות רבות ונדירות, ודאי נואשו ופסקו מלחפשו. איני מעוניין לתרום אותו לספרייה ידועה לפני מותי. איני מעוניין לתרום אותו כלל. מישהו חייב למצוא אותו אצלי.

אני זוכר, בוקר קר אחד, לאחר מותו של סוארס, הארי טרומן היה אז נשיא, אני כמעט בטוח, ביושבי במשרדי אשר בביתי, איני אדם היוצא תכופות מהבית, מצאתי פתק מצהיב באחד הספרים המוטלים על שולחן עבודתי ובו חלק מציטוט: "שבעוד אנו ישנים במקום אחד, אנו ערים במקום אחר, ובאופן כזה כל אדם הוא שני אנשים…" זה היה כתוב באחת משפות טלן. הדרומית. הציטוט היה תיאור של אחת האסכולות הקיימות שם, המכחישה את קיומו של הזמן בכוכב הלכת הזה המומצא לפרטי פרטים. פתק זה פתח לי את השער המיוחל, את השער לטלן. הפתק היה משול ל״לילה בו נפתחים לרווחה שערי השמיים הנסתרים והמים בכדים הופכים מתוקים יותר״. לא שער לעיר דמיונית, לא שער למדינה שכולה הגות פילוסופית. שער אל כוכב לכת שלם שהלך ונעשה אמיתי יותר משלנו רק מפני שעוד ועוד אנשים האמינו בקיומו ובתיאוריות המתקיימות בו. שתושביו תופסים את היקום כסדרת תהליכים מחשבתיים. ניגשתי אל הכרך שברשותי, נזכרתי בשיניו של סוארס שנחשפו כולן עם חיוכו הרחב כשנתן לי אותו ואמר Te va a encantar mi amigo*, והוסיף Gracias a esta enciclopedia no me olvidarás**. דיברנו על בורחס ועל "טלן, אוקבר, אורביס טרטיוס". הודיתי לו על השי המיוחד במינו, נהנינו לעיין בו לעיתים ולא ייחסנו לו חשיבות רבה מעבר לרעיון הגאוני שבו. בכל אופן הציטוט בפתק לא הרפה ממחשבותיי.
ניגשתי אפוא, באותו בוקר קר, אל הכרך שעניין אותי עד כה באופן תיאורטי בלבד והתחלתי לקרוא אותו שוב ביתר שאת. על טלן, על יוצריה הרבים בכל תחומי העיסוק, בכל תחומי החיים, על עוד ועוד תיאוריות המתקיימות רק בה. על יכולת ההמצאה הפנומנלית של הוגיה. טלן היתה כוכב לכת מקביל לשלנו ואני הפכתי בבוקר חורפי זה לחלק ממנו. אומנם חלק לא פעיל, אך מי יודע, אולי גם אני אכתוב שכבה אחת משכבותיה של אדמת טלן. אולי יפנו אליי בבקשה להמציא משהו ממנה ואולי פשוט רק אמצא איזה מצפן רוטט ועליו אותיות מאחת משפות טלן. כה ייחלתי לכך.

מאז אותו בוקר שבו קראתי את הציטוט על הפתק נכנס בי ספק. מי האיש שהנני בזמן שאני ישן? חששתי להיות שני אנשים ולכן השתדלתי לחיות באמצע. לא להתפצל. בערותי הייתי עייף ופאסיבי. לא גומע חיים, לא רגשן. רווק החי בצניעות מרובה. שקעתי בין מחברותיי וספריי. בלילות לעומת זאת שנתי נדדה מפני שהשתדלתי ככל יכולתי לא לישון שינה עמוקה.

*אתה תאהב את זה חבר שלי

**בזכות האנציקלופדיה הזו לא תשכח אותי

השתוקקתי שמישהו יפנה אליי. שאקבל יום אחד איגרת ובה בקשה מנומסת לכתוב ערך נוסף באנציקלופדיה של טלן. חלמתי להיות חלק פעיל מעולם זה. הו, כמה רציתי! כיסופיי היו לקבל פעם בדואר רשום חפץ לא מוגדר, במשקלו או בצורתו, או באופן המספור שלו, ולדעת שגם אליי הגיעה פיסת מציאות מעולם שנוצר במחשבה בלבד. מטלן. הו, כמה פיללתי! האמנתי שאם חושבים על משהו לאורך זמן ולא מפסיקים לרצות בו, לבסוף הוא קורה. עכשיו, בערוב ימיי, הייתי מחליט בעצמי למי להעביר את השרביט, למי לתת להוסיף עוד ערך. אך כנראה איאלץ להסתפק בחלקי כקורא בלבד.

בלילה קר בשנת 1965, בגיל שישים וחמש, בחדר השינה שלי, שדלתו עומדת במדויק מול דלת חדר הספרייה הגדול, ברובע קווינס, בשכונה שבה אני גר כבר יותר מארבעים שנה, בביתי בעל המסדרונות הארוכים והחדרים הרבים, התלבשתי בבגדיי החמים ביותר ונכנסתי למיטתי המוצעת בקפידה. שכבתי לישון ולא קמתי. איני זוכר יותר מדברים אלו שהעליתי על הכתב. גם איני יודע מי כותב מכתב זה, אנוכי הער או הישן. אך דבר אחד בטוח – אינני רוצה שהכרך שלי ייאבד. לכן, אם יש ולו קורא אחד שאינו מטיל ספק בדבריי, אנא. אנא, מצא אותו.

ג'וליאן

שמי ג'וליאן פיטסברג ואין לי ברירה.

א. קראתי. הייתי מחזיר את הגלגל לאחור ומסרב לקבל את הטקסט הזה שנתן לי חברי דיוויד, אבל אין ביטול זמן ואין להחזיר זמן ואני כבר קראתי את המכתב. את דיוויד אני מכיר ממפגשי "האזנה למוזיקה עתיקה", שנערכים מדי חודש בדירתה של יפעת, הישראלית לשעבר. בסופי שבוע יפים, בתקופת הקיץ, דיוויד לוקח את הסטיישן של הוריו ואנו מטיילים יחד מחוץ לעיר ומפטפטים על איפה הכי כדאי לחיות. הוא חושב שבאירופה הקלאסית. אולי בהשפעת המפגשים אצל יפעת. אני מסתכל על השמיים ומחשבותיי בדרך כלל אינן ממוקדות. באחד הטיולים שלנו סיפרתי לו שאני מתבונן בה הרבה תוך כדי שהיא מדברת או מנגנת במפגשי ההאזנה האלו. שהחלילים שלה והצ'מבלו שברקע מחמיאים לה. שאני חושב שהיא יפה. משהו ברזון המוגזם שלה, בגמלוניות או העקמומיות שלה, לא נותן לי מנוח. אני נשאב למראה שלה כאילו יש בה מום שאני חייב לגלות את מקורו. אפילו אמרתי לו שאני מדמיין את גופה הקטן שהיא מנסה להסוות מתחת לבגדים הלא מוקפדים שלה, הגדולים עליה במידה או שתיים. בעיניי היא יפה, הלחיים המוארכות, העיניים הענקיות הבולטות, האף העקום טיפה. פניה מלאות הבעה, שהיא בעצמה אינה מודעת לה. שזה הופך אותה ליפה יותר. דיוויד הנהן לשמע דבריי ולא אמר דבר. אחרי כברת דרך שוב דיבר על מגורים באירופה וכך המשכנו בטיולנו.

בכל אופן, פשוט לקחתי ממנו את הספק סיפור ספק מכתב קצר הזה, שמתי בכיס של המכנסיים ולמחרת, כשנזכרתי בו, פתחתי וקראתי, מנסה להיזכר מה אמר לי דיוויד כשנתן לי אותו. "אתה חייב לקרוא את זה בנאדם", "תקרא ותגיד לי אם זה אמיתי", "שמעתי על דברים כאלה מאחי הגדול. הוא מאמין שזה נכון והוא אחד האנשים הכי אינטליגנטים שיש ביבשת שלנו. הוא אומר שכל מה שבורחס כתב אמיתי". משהו כזה הוא אמר לי, ואני לקחתי את המכתב של ג'רמי מידיו בלי לחשוב יותר מדי. הייתי חוזר ושואל אותו איך הגיע אליו המכתב הזה לכל הרוחות? ולמה נתן אותו דווקא לי? אבל נודע לי מיפעת שדיוויד הפליג עם משפחתו לאירופה מייד לאחר המפגש האחרון, כלומר כמה שעות אחרי שהעביר לי את המכתב. בטח רצה לעזוב את אמריקה כשאין עליו את המשקל הזה, את המטלה הזו. רצה להרגיש חופשי ובה בעת לא להתעלם לגמרי מהכתוב. אני הייתי האיש הקרוב אליו, במקום הנכון ובזמן הנכון, או שידע למה הוא נותן אותו לי וברח? אין מקריות בעולם. ואין להחזיר את הגלגל לאחור.

ב. ג'רמי פיטסברג היה אחיו של סבי. הוא נפטר ארבע שנים לפני שנולדתי. אני מכיר את הסיפורים המעט משונים עליו. על חיי הסגפנות שחי ועל הצטיינותו בפיענוח שפות עתיקות. בנוסף, אני יליד דצמבר 1969 ובעל שיער אדמוני, "חונג מו", עץ אדום, שלפי דבריו של אסטרולוג סיני בעל מבט פסקני, שפגשתי לפני כמה שנים, ייקח אותי לדרך שונה מהרוב. "ולא רק בגלל שזו היתה שנת התרנגול", אמר ולא יסף.

לקח לי שבוע להתחיל לפעול. אני אדם מעשי וזריז בדרך כלל אך המכתב הזה הקפיא אותי. איך ייתכן שמכל האנשים בעולם הוא הגיע אליי? איך ייתכן שנשמר? ואם נשמר המכתב, ודאי נשמר וקיים גם הכרך המדובר. הייתכן שדיוויד ידע משהו עליי שאני לא ידעתי? שידע משהו על יפעת? גם כן חבר.
בהתחלה רק התעניינתי פה ושם. ניסיתי לעשות לעצמי סדר. אספתי חומר בנושא, קראתי את ספריו של בורחס שוב ושוב. חשבתי שאבוא על סיפוקי אך סיפוקי רק הלך והרחיק כאילו לעולם לא אוכל למלאו. רציתי לרדת לעומקם של דברים ורציתי שיפעת בעלת המבטא הישראלי המחוספס והשיער הספק מסודר ספק פרוע תמידית תהיה חלק מחיי. שני דברים התערבבו בראשי – מוזיקה עתיקה ושפות עתיקות. אומנם מפגשי ההאזנה נערכו רק פעם בחודש, אך אני חשבתי על יפעת יותר מפעם ביום. תכננתי איך אני משתף אותה ב"מבצע" שלי, בעבודת הבלשות שלי. חששתי מתגובתה. התחלתי להזות שהעיוותים הקלים או חוסר השלמות במראה של יפעת, התעמקותה בתחום ספציפי אחד כאילו אין עוד דברים בעולם והסבריה המדויקים על הסתעפויות היסטוריות של מוזיקה עתיקה, החל מהמזמורים הגרגוריאניים עד למלחינים מתקופת הרנסאנס וכלה במוזיקת בארוק על מלחיניה המוכרים למדי עד היום; הסבריה על הניסיון לנגן בימינו באופן אותנטי מוזיקה מתקופות אלו – כל זה, הזיתי, נסחפתי וחשבתי, יכול להיות מן המאפיינים של אחת מהתיאוריות המתקיימות בטלן, ושאולי יפעת היא היא המציאות שנשלחה באיחור לאחיו של סבי והגיעה, שלא במקרה, אליי. מחשבותיי הרחיקו לכת, אם היא המציאות הקיימת של עולם שנברא במחשבה בלבד, הייתכן שנמשכתי אליה עוד לפני שידעתי על העולם ההוא, על כל האנציקלופדיות שלו? ומה זה אומר עליי?
זה כבר לא רק עניין של מטילי זהב וקונוסים כבדים מנשוא. זה לא רק היגיון שעומד בניגוד מוחלט לכל מה שאנו מכירים ושיטות מתמטיות ופיזיקליות שונות בתכלית, או דיבור ללא שמות תואר. מדובר באנשים בשר ודם. חיים אמיתיים שהם הצליחו לברוא והם לא בדיוק כמו שלנו כאן.

ליפעת יש מערכת סטריאו ממש משוכללת. היא אומרת שרק מי שמאזין הרבה למוזיקה משקיע במערכת כזו. "לא רק קלאסית", היא מסבירה, "גם אם הייתי שרופה על דיסקו הייתי משיגה אחת כזו. זה פשוט שיא הטכנולוגיה. אני אפילו לא יודעת מה כל כפתור עושה". היא משמיעה לנו יצירות שנוגנו והוקלטו בכנסיות עתיקות כדי להתחקות כמה שיותר אחר המציאות של פעם. יצירות של המלחינים הגדולים בעיניה. אני גרוע בשמות, תמיד זוכר רק את באך.

המחשבה שיפעת אולי לא לגמרי אמיתית הקלה עליי. אולי כל זה בסך הכול משחק, אמרתי לעצמי שוב ושוב עד שעשיתי צעד. חייגתי אליה וקבעתי איתה בקפטריה של הקונסרבטוריון שבו היא מלמדת. לא יכולתי לחכות עד למפגש ההאזנה הבא. סיפרתי לה על המכתב שדיוויד נתן לי. הראיתי לה את המכתב. סיפרתי לה שג'רמי פיטסברג היה אחיו היחידי של סבי ולכן גם שמי מתחיל ב־ג'. היא לא נבהלה, לא נרתעה ולא ביטלה באיזה "בולשיט" חד־משמעי את מה שסיפרתי. היא הביטה בי מסוקרנת וחייכה. חיוכה הקטין במעט את עיניה הענקיות. היא קיבלה את הסיפור שלי באופן טבעי, וזה רק גרם לי להתאהב בה יותר. כמובן לא הזכרתי את הרעיון או המחשבה שאולי היא עצמה משם, מטלן. הצעתי לה להצטרף אליי לחיפושים אחר הכרך האבוד, מנסה להסתיר את התרגשותי ואת, נדמה לי, הרעידות הקלות בידיי מעצם הרגע הזה שבו רק שנינו עומדים ומדברים, ללא מכרים אחרים, מקרבתה. היא שוב חייכה. חיוכה סידר את כל חלקי פניה בהתאמה.

למפגשים שלנו היו עכשיו סיבות קונקרטיות. זה הקל את המבוכה ואת הצורך לדבר או לעשות משהו שכרוך בכניסה למרחב המוגן שבינינו, שלא היה מוגדר בשום אופן. האוויר במרחב בינינו, שאינו שקוף כלל, להפך, אטום, לא ניתן לכניסה ללא אלימות קלה כלשהי – אמירה חזקה או תנועה פולשנית. אוויר מטלן, חשבתי לעצמי, אם אכנס אליו בטח אדע יותר. רעיון שנסך בי אומץ לכמה רגעים אך נשאר בראשי כנקודות למחשבה, שלא התאחו לכדי פעולה אלא התפוגגו במהירות. ולכן לא אמרתי כלום שקשור למה שהרגשתי ובטח שלא ניסיתי לגעת. היה לנו מחקר לעשות. ספר למצוא.

השנה התרחש רצח עם ברואנדה, ברזיל ניצחה את איטליה בפנדלים בגמר המונדיאל, קורט קוביין התאבד ורק לפני כמה ימים הוענק פרס נובל לשלום לרבין, פרס וערפאת. אבל ב־23 בדצמבר 1994 כללי המשחק השתנו לחלוטין.

יפעת

אני גרה פה כבר כמעט ארבע שנים. מצאתי כאן מקום שאפשר לחיות בו רק ממוזיקה. להתנתק מכל שאר הדברים שיש בעולם. בארץ לא מצאתי מקום כזה. כאן לא חייבים להיות מעשיים. אפשר לאכול ולשתות מוזיקה, אם את מוכשרת מספיק. מוזיקה מכל הסוגים. אני אוהבת עתיקה, ימי־ביניים, רנסאנס, בארוק. אני מנגנת בהרכבים שונים על חליליות בארוק בכל הגדלים. ההרכבים הם עם צ'מבלו בדרך כלל אבל לפעמים אנחנו מגוונים עם עוד כלים. המוזיקה ההיא מכל כך מזמן זורקת אותי לעולם אחר כבר מהצליל הראשון. איטי יותר, נמוך יותר, רגוע יותר. יש בה איפוק לצד אמירה ברורה. כשאני מנגנת אני מרגישה שאני שם, בעולם ההוא, לחלוטין. אנחנו מנגנים יצירות מוכרות של טלמן, הנדל ובאך אבל גם של מלחינים פחות מוכרים, ועתיקים יותר. את הבסיס למדתי בארץ. יש מורים מעולים בקונסרבטוריון בתל אביב, נסעתי לשם שלוש פעמים בשבוע באוטובוס מרמת גן ואהבתי להישאר גם אחרי השיעורים, להסתכל על תווים ותמונות של היצירות והמלחינים הנדירים הללו. תואר ראשון כבר עשיתי פה. נהגתי להשתעשע על יצירותיו של P.D.Q Bach, הנצר המומצא של משפחת באך, ואף הקדשתי לו את עבודת הגמר שלי והלחנתי בעצמי מוזיקה שלו. לא ייאמן שאנשים מגיעים לקונצרטים שלו והוא בכלל לא קיים באמת. מי שלא יודע עובדה קטנה זו לא יוכל לנחשה. אפשר למצוא עליו פרטים, מתי חי והיכן, את אוסף היצירות שהותיר אחריו (אחת שלי, כבר אמרתי), את אילן היוחסין שלו, מה לא. לפרטי פרטים.
משלמים לי מספיק בשביל הנגינה שלי. אני מצליחה להחזיק את הדירה הקטנה הזו. פעם בחודש מתקיים פה מפגש האזנה למוזיקה עתיקה ובו אני קצת מסבירה ובעיקר משמיעה ומנגנת בעצמי. כשמצטרף מאזין חדש למפגשים שלי אנחנו הוותיקים נהנים למתוח אותו לאורך כמה מפגשים עם האח המומצא הזה של באך. לכל תקופה יש לי כוכב שבו אני מתמקדת. ג'זואלדו המטורף הגאון הוא ללא צל של ספק כוכב המזמורים הגרגוריאניים. ברנסאנס אני אוהבת להשמיע את ג'ון דאולנד האנגלי ולהראות אומנים עכשוויים שעובדים עם חומרים שלו. אלביס פרסלי למשל. מופלא בעיניי עד כמה מוזיקה שנכתבה לפני מאות שנים היא חלק מהחיים היום. בבארוק כולם מכירים את באך, ובדרך כלל אנשים מעדיפים להאזין למה שהם כבר מכירים. קטעים חדשים אני מציגה לאט־לאט.
מתברר שאני לא היחידה שחיה ממוזיקה. יש עוד שנושמים כמוני. אנחנו כמו סוג של דגים עם רגליים. ממצולותיו של אוקיינוס באנו, ואנחנו לא יכולים לחזור אליו אבל גם לא נוכל לקיים חיים רגילים פה על פני האדמה. אני אוהבת להסתכל במשך שעות על הגלובוס המואר והגדול שליד המיטה שלי ולחפש אוקיינוסים, אגמים ענקיים שנראים כמו ימות גדולות, מפרצי ים שכוחי אל, קווי רוחב בלתי־נראים. אני חייבת להשיג גלובוס שמגיע עד לרזולוציה של ביצות. לפעמים אני חושבת שאני צפרדע משולי ביצה גדולה. לא ממש במים ולא ממש באדמה. גם יש לי עיניים כאלה גדולות צפרדעיות.
אף אחד כאן לא יודע לבטא את שמי כמו שצריך. "ייפַת וואט אַר יוּ לוּקינג אֶת? וואט דִיד יוּ פָיינד אוֹן זָה מֶפּ? ניוּ מיוּזיק?" הם צוחקים, אבל מעריכים את יכולתי המוזיקלית, את המעמקים שאני מגיעה אליהם בנגינה. ג'וליאן אומר שהוא מרגיש משהו שונה כשאני מנגנת. ג'וליאן, דיוויד והמשתתפים האחרים הם האנשים הכי קרובים אליי. "ייפַת ייפַת אָר יוּ אֶ פְרֶנד אוֹף יאסר ערפאת?" הם מתבדחים איתי.

ג'וליאן הראה לי את המכתב הזה שדוד שלו או סבא שלו או דוד של סבא שלו השאיר. מוזר, יש לי תחושה שאני יכולה לעזור לו אבל אני לא יודעת איך. ג'וליאן לא מנגן. הוא ניסה לנגן כשהיה ילד, והבין שזה לא בשבילו. הוא "מאזין טוב", בעיקר למוזיקה קלאסית, כך הגדיר את עצמו כשהצטרף למפגשים שלנו. עכשיו הגיעה אליו המשימה הזו ואני יודעת שהוא ישלים אותה ולא רק בגלל שזה קשור אליו בדם. המכתב שהראה לי הזכיר לי משהו. אני לא יודעת מה בדיוק. איזו תחושה עמוקה ועמומה אבל מורגשת עד קצות האצבעות. כמו מוזיקה שאת לא מצליחה להיזכר איפה שמעת אותה ובכל זאת היא מוכרת לך כאילו שהיא נולדה איתך, שהיא חלק ממך.
לפני שאני נרדמת אני שומעת חריקות של מחט על תקליט ישן. כמו בפטיפון בסלון הצהוב בדירה הקטנה ברמת גן, הדירה של הוריי המאמצים. מוזיקה, כנראה עתיקה מאוד, מתחילה להתנגן, החריקות מתחזקות ואז אני נרדמת. בבוקר איני זוכרת דבר מלבד חריקות המחט שאיתן נרדמתי. בכל בוקר אני מוציאה את עצמי מבִּיצה. ממקום שהוא לא מים ולא אדמה. המעבר לעולם המעשים מהיר ומלווה בכאב ראש חד. אבל אני מודה בכל בוקר על כך שהתעוררתי במקומי המוכר.

ג'וליאן אוהב את קרבתי. זה חדש לי. שום דבר בי לא מרתיע אותו. אנחנו צמד די טוב. הוא יודע לאן צריך ללכת ולהתקדם ואני עוזרת לו לפלס את הדרך. סקרנו כבר ספריות רבות בשתי האמריקות, קראנו כבר כמה אנציקלופדיות כאלה של טלן. אני חושדת בכל אדם מאז – האם הוא חלק מהעולם ההוא? האם יש לו מושג שיש עולם שלם, אחר, בתוך העולם שלנו? האם צעיף הוסר מעל עיניו או שהוא עדיין מחזיק באמונה הישנה שרק המוכר קיים? הייתכן שעיניי בלבד היו עצומות עד שפגשתי בג'וליאן ובג'רמי, אחי סבו? בעצם את אח של סבו לא פגשתי מעולם. כיצד ייתכן שיש אנשים שמעולם לא פגשתי והם קרובים לי? ובכלל, בקצב הזה עוד אגלה שגם P.D.Q היה אמיתי.
ג'וליאן מסתכל עליי באופן שונה מאוד. אולי הוא רוצה לגעת בי, אולי אני חשודה בעיניו במשהו. הבוקר הוא תפס בזרועי כשמעדתי במדרגות הכניסה לספרייה ענקית של אחת האוניברסיטאות שברשימת "המקומות שחייבים לבדוק אותם" שערכנו. הוא המשיך לאחוז בי גם אחרי שהתייצבתי והסתכל על הבגדים שלי. הוא רצה להגיד משהו ולא אמר. אני צריכה להגיד לו שאין לי עניין רומנטי עם אף אחד, לא רק איתו. לא יודעת, זה פשוט לא מעניין אותי. אולי המוזיקה ממלאת בי את כל מה שאני צריכה? אני צריכה להגיד לו.

הספרייה שנכנסנו אליה הבוקר מלאת אבק. או שעשו כאן שיפוצים ונשארו באוויר שרידי קיר מפורק או שיש פה אבק שחדר דרך החלונות הגדולים והמפוארים, שנראים כאילו איש לא פתח אותם מאז המאה ה־17. ככל שאנו עולים במדרגות, הסמיכות הזאת באוויר גדלה. האנציקלופדיות האלו תמיד נמצאות בקומה הכי גבוהה ובספריות האלו תמיד אין מעלית. כבר מצאנו וקראנו כמה וכמה ונראה שמספרן רק הולך וגדל. לעולם לא נצליח לקרוא את כולן. הפירוט שבתוכן מתעמק עוד ועוד. הן גדושות יותר מאנציקלופדיות רגילות. באחת מהן מצאנו פירוט של יצירות מוזיקליות! אנחנו בתהליך פיענוח התווים. זה יהיה השיא מבחינתי, לנגן יצירה מטלן.

הבוקר כבר הפך לאחר הצהריים. בספריות גדולות קשה להבחין בזמן שחולף. כבר עברנו כמעט על כל הספרים בקומה העליונה, האוויר צפוף ומעורפל אבל יש בנו נחישות. הינה, ג'וליאן מצא משהו. זה עוד כרך, אבל הוא שונה. דפיו עבים מהרגיל ומצוירים עליהם דיוקנאות. ציורים מקוריים שמתחתם, בכתב קליגרפי עדין, רשום שמה של האישיות המצוירת ואיזו המצאה הוסיפה לטלן. זה היה כרך מעשה ידי אומן. אין ספק שמצאנו משהו חשוב היום.
הכרך היה יוצא דופן בכך שלא סיפר על טלן אלא על ממציאיה בכל התחומים. היו שם, בין היתר, דיוקנאות של ארכיאולוגים, מתמטיקאים, פיזיקאים, מחנכים, סופרים, מוזיקאים, בלשנים, מהנדסים, ובשנים האחרונות נוספו גם אנשי מחשבים, מתכנתים וכדומה. אותם אנשי מחשב היו יהירים במיוחד, הם ניסו להציג על מסכיהם העבים ארכיטיפ של איך ייראה אדם שנולד בדמיון, לפי הכללים הנהוגים שם, בטלן. דומה לכל מה שאנו מכירים אך בה בעת שונה בתכלית. המאיירים המחוננים של כרך זה ציירו איך ייראה אדם מטלן. כל דף של הסבר, שהפכנו לאחר קריאה מהופנטת, העלה עוד אבק באוויר. הגענו כמעט לסוף הכרך ונדרכנו. כל שהיה עלינו לעשות הוא להפוך את נייר המשי המכסה את האיור הסוגר את הספר. באינסטינקט מהיר ולא ברור עצרתי את ידו של ג'וליאן מלהפוך לעמוד האחרון של כרך התמונות והאיורים – איך ייראה אדם פרי המצאתם של ממשיכי טלן. ג'וליאן, נבוך ממגעי הפתאומי, הביט בי זמן ממושך, סילק בעדינות את כף ידי מהספר והפך את הדף: "אנשים אלו ירגישו חוסר שייכות תמידי. נוטים להיות מוכשרים באופן יוצא דופן בתחום עיסוקם, אך יחד עם זאת יתקשו בהשתלבות בחברה. אין להם צורך בזוגיות, פעמים רבות הם נעדרים תשוקה מינית אך חלקם יבחרו לחיות בזוגות, כשימצאו את בן הזוג המתאים לנטייתם. מי שאינו מכיר אותם יתקשה להבחין בהבדל הדק בינם לבין ילוד אישה. ההבדלים הקלים מתבטאים בעיקר בעיניים גדולות ובולטות ומשיכה לאזורי גבול, כגון ביצות, מקומות שאינם מים ואינם אדמה". כך היה כתוב. הבטנו באיור תחת נייר המשי. באיטיות רבה הרים ג'וליאן את הנייר החצי שקוף והעביר אותו שמאלה אל יתר עמודי האנציקלופדיה שכבר קראנו. לא נותר עוד צל של ספק. רעדתי. ג'וליאן חייך. מבלי להוריד את עיניו מפניי, הוא לקח את ידי, זו שהזיז רק לפני רגע, ואחזהּ בחוזקה. הוא קרן כמו נגן שסיים בזה הרגע לנגן בהצלחה יצירה ארוכה וקשה. לראשונה מאז שנפגשנו אימץ אותי אליו קרוב, קרוב. מגעו נעם לי, הרגשתי מוגנת. מחשבותיי נעו במהירות בין תחושת האימה על כך שאיני כמו כולם, וזיכרון פתאומי מהפעם היחידה ששאלתי את הוריי על משפחתי האמיתית – לבין ההבנה החדשה וההקלה שהגיעה איתה, הקבלה העצמית. מחשבות אלו יחד עם מגעו של ג׳וליאן נסכו בי שקט שלא הכרתי. הוא המשיך לעטוף אותי, לא הרפה. הושטתי את ידיי וחיברתי אותן מאחורי גבו. הרגשתי כמו בעיצומה של יצירת מופת שאני מנגנת, כשאני הופכת להיות חלק בלתי־נפרד ממנה. רק שהפעם היה מגע של ממש, לא צלילים שנעלמים באוויר אחרי שנוגנו ונותרים במחשבה בלבד.

היום, 23 בדצמבר 1994, ג'רמי פיטסברג ודאי מתהפך בשנתו.

הגעתי עד הנה

https://www.facebook.com/groups/2027437707582587/permalink/2882895188703497/?__cft__[0]=AZWcxyyHsrjHv5aYAnpKrU05XePlKK-AnyMz3yNaBIEJGFAMweGrH8ZgLbEKH9mWLWkQRfh6CS0BmVIVPM-ZGdRmoNi7Y_tVryv_xhQTR_-YKr8Ntnbb2ql9YzqcaLAs2gi8FCh8JDULiRSQoyxHyVZJIbt2n_i04RGqdgYdqvjKGEa0znYMRI2V8tzJwHtzj6FQN6AuLrXrCVRr7IFHfkQLOyS74wRKgTlkqHl-prmH2g&__tn__=-UK-R

אִם הָיִיתִי בּוֹחֶרֶת

הָיִיתִי עַכְשָׁיו מִמְּגַלֵּי הַגֵּנוֹם הָאֱנוֹשִׁי.

הָיִיתִי בְּאַפְרִיקָה חוֹקֶרֶת קוֹפִים.

פְּסַנְתְּרָנִית אוֹ כַּנָּרִית מֻכְשֶׁרֶת וִידוּעָה,

צִיּוּרַי הָיוּ תְּלוּיִים בְּגָלֶרְיוֹת בְּרַחֲבֵי העוֹלָם

וּבְהֵיכָלִים שֶׁל מַדָּע

בטֶלֶסְקוֹפּ מַחֲזִיר-אוֹר מֵהַטּוֹבִים שֶׁיֶּשְׁנָם

הָיִיתִי מְחַשֶּׁבֶת כּוֹכָבִים וְאת הַשְׁלָכוֹתֵיהֶם עַל הָאָדָם.

הָיִיתִי מֻמְחִית מַבְרִיקָה וּמְקוֹרִית לְהִיסְטוֹרְיָה הַפְּלֶמִית.

מְחַנֶכֶת אֲהוּבָה. מַצִּילַת נְפָשׁוֹת

שַׂחְקָנִית קוֹלְנוֹעַ. אוֹ קַלָּטוֹת.

הָיִיתִי כּוֹתֶבֶת מַגְדִּיר צְמָחִים אוֹ צִפֳּרִים.

בּוֹחֶרֶת אֶחָד, מְוַתֶּרֶת עַל הָאֲחֵרִים.

לֹא וִתַּרְתִּי עַל דָּבָר מֵהָרְשִׁימָה

ולָכֵן הִגַּעְתִּי רַק עַד הֵנָּה.

עץ דקל מסתיר שקיעה

  • סיפור שזכה בתחרות סיפורים בנושא נקמה

עץ דקל מסתיר שקיעה

שיר חייק

זה התחיל בגן או בבית-הספר. יש לי תיק אוכל מלא במלפפונים. לעגו לי. לא הצלחתי להבין למה. מה היה שונה בי? ומה ההנאה שלהם? נראיתי רגיל, לא דיברתי הרבה, לא היה לי על מה. ידעתי שאין לי חברים אבל מה זה מצחיק? ולמה להרביץ? או לחטט בקלמר? או ביומן? למה להתייחס בכלל? לא יותר קל להתעלם? לי זה היה יותר קל. הרגשתי שמבוגר הוא כמו עץ דקל גבוה שלא יכול לראות כלפי מטה. כמו אמא ואבא. "תהיי אסירת תודה שיש לך איפה לישון ומה לאכול. משקים אותך, עץ דקל קטן, מה את בוכה? יש ילדים שגם את זה אין להם אז הם מתייבשים. "אמא תמיד או מנקה או מבשלת, אבא חוזר מאוחר עייף ורעב. אז לעגו, אז דחפו, אז מה.

הלילה היה מפלטי היחיד. בין השמיכה לכרית היה תמיד מלוח. הדמעות החדשות נספגו על הישנות שלא תמיד הספיקו להתייבש. בלילה חייתי. עיני נצצו כמו שועל. חייתי מלוח. אף-פעם לא מתוק. רק נקמה נראתה לי מתוקה והיא נרקמה בלילותיי, בחלומותיי.

ימי ולילותיי הקבועים. הזמן עובר. עולמי הצר. קבלַתי הכנועה והאפרורית ביום, רקמת הנקמות הצבעונית בלילה. בבוקר הייתי יושבת ורוקמת על בד גבינה את פרטי הלילה. נעיצת מחט אחר נעיצה. לַבּד ולחוטָי לא היה סוף.

זיכרוני הוא זיכרון חתונה מאוחרת. אני וזה שהתחתן איתי עומדים לצילום, מסתירים עץ דקל מסתיר שקיעה. לעולם לא אבין מחשבתם של גברים. מי יתחתן איתי? אולי זה עוד סוג של לעג? בלילות המשכתי לבכות. ובימים לרקום. עולמי המלוח נעשה עכשיו גם מר. לא ידעתי לקבל מתיקות. אני חושבת שהוא רצה להמתיק. יש לי כמה זיכרונות נעימים. בעיקר משרון התינוק שלי. ריח הזיעה שלו בלילה היה מתוק! מה טעמן של כריות אחרות? הייתכן שלא כולן מלוחות?

עם הזמן יבשה השמיכה, יבשה הכרית. מיטה חורקת. חלון סגור. שקיעה נגמרת מאחורי עץ הדקל. סופי קרב. בד הגבינה שלי התמלא עד אפס מקום. עוד לא נקמתי אבל (סוף סוף) המוות הצטייר כמתוק. כל שאשאיר בעולם יהיה רקמה עמוסת צבעים.

על כיסא נדנדה יושבת אני ורוקמת. ציפורניי כסוסות, לא גדֶלות עוד, כריות אצבעותיי דם. אני מרימה את הבד הישן. תמהה איך לא הסתכלתי עליו מעולם ממרחק. אני קמה לאט ומניחה אותו פרוס על מושב כיסא הנדנדה. פוסעת צעד אחר צעד אחורנית כשעיני נעוצות בבד. עולה על השולחן שמאחורי לקבל זווית אחרת. זווית גבוהה של עץ. אוכל עכשיו לראות את רקמתי עתיקת השנים מלמעלה. להסתכל עליה כמו על ילד קטן יושב מכווץ, מפוחד ורועד על כסאו..
רקמה עלובה. שטוחה, מרירה, אילמת. מתנדנדת מעלה ומטה מתחתי. מסתכלת עלי בעיני תחנונים, מסתכלת גבוה אלי. "את סתם קשקוש!" אני רוצה ללעוג לה מלמעלה. אך הצבעים מדברים ללא קול והרקמה מתעוררת כמו חיה מרבצה. עוד מעט ותשאג. את כל חיי היא תשאג. אני שותקת ומתבוננת. אם מסתכלים טוב אפשר לראות כפות תמרים ועץ דקל קטן ותמים. ושמש שוקעת בין חריצי העלים הארוכים, הדוקרים. שמש מסנוורת, בכי אילם מלב ילדים, יוצא מתוך בד הגבינה בן עשרות השנים.

אני מתרחקת עוד קצת. רגלי נשמטות מאימת הצבעוניות שמולי והשולחן שנגמר. רצפת השיש הקרה סופגת את עוצמת משקלי. בכאב רב אני קמה, כמו שקמתי כל בוקר בילדותי. אני תולה את רקמתי על מסמר חשוף שבקיר. סיימתי לרקום. אין לי צורך יותר. אני מתבוננת. נזכרת. תיק אוכל. מלפפונים. בחילה פוקדת אותי מול רקמתי. כך נראה תוך בטני.

אחרי מותי, האם מישהו יצליח לפענח את רקמתי? האם מישהו יצליח לנקום נקמתי?

**

סיפור שזכה במסגרת כנס "נקודת מפנה" דצמבר 2020, תחרות סיפורים בנושא נקמה

הסבר אמנותי

סיפור קצרצר שנבחר להיכלל באסופת סיפורים מתחרות כתיבה ע"ש דודו גבע והתפרסם באפליקצית "עברית" בשיתוף פעולה עם מעבורת – פרויקט הסיפור הקצר.

"אם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, אז כנראה שזה ברווז" אמרה חוקרת המשטרה העייפה ותקעה בו מבט חודר. אבל דודו שמר גם הפעם על שתיקה, כמו בכל הניסיונות הקודמים. החוקרת יצאה מותשת מחדר החקירה, להתייעצות נוספת עם הצוות האחראי על הפרויקט. הם כבר ניסו הכל כולל ברווז בגיגית מים, ברווז אמיתי וברווז עיתונאי.
"אין לנו סיכוי, זה אמן אמיתי, הוא לא מדבר על האמנות שלו. משאיר אותנו להבין לבד החרא" אמרה החוקרת.
"אותו דבר היה לנו עם מנשה והכבשה" אמר החוקר המבוגר והמנוסה שבפרויקט.הצוות ישב וחשב. חוקר ממושקף הציע לשתף איזה צייר לא מפורסם לפרויקט. "זה כמו סוכן כפול" הוא התלהב. האחרים עיקמו את הפה. או את האף. הזיזו את הראש מהר מצד לצד ונראו כמו ציור של פרנסיס בייקון.
דודו ישב בשקט מעבר לזכוכית וצייר. עוד ברווז? תהו החוקרים ושלחו אותו הביתה מאוכזבים.
פרויקט הסבר ת'אמנות שלך או הסבר את האובססיביות שלך לחיה ספציפית או הסבר על מה אתה חושב לפני שאתה לוקח מכחול ליד, לא צלח גם הפעם. צוות פה"ס (פרויקט הסבר וסע) היה אובד עצות. דודו היה תקוותם. מאחרים מראש לא ציפו לשיתוף פעולה.
העולם ימשיך להסתובב מעל ליבת הלבה הרותחת שלו עד שלאנשים בסוף יימאס, הם יתפרצו, יתפוצצו. כמה אפשר שכל אחד ייקח את זה לאן שהוא רוצה? או זה לא בידיים שלי ברגע שזה מתפרסם? מה כבר ביקשו? הסבר קצר?

תמונה יכולה לכלול: ‏טקסט שאומר '‏יותר ברווז מברווז סיפורים קצרצרים נבחרים מתחרות כתיבה ע"ש דודו גבע ส98 A‏'‏
אין ספק שלקחתם את שורת הפתיחה, שהגה אתגר קרת, למחוזות מגוונים: טראומה, פוליטיקה, מגדר, דרמה, מתח, הומור, מין לא מוגן, פילוסופיה ומה לא… המניפה עשירה ומגוונת, והיא עדות לרוח האדם שחי ויוצר גם (ודווקא!) בתקופות שכאלה. איגדנו 39 מהם, טובים ומובחרים, באסופה חגיגית ומיוחדת, הזמינה להורדה בחינם באתר evrit – עברית: http://bit.ly/37WzDp1
הרשימה המלאה של משתתפים באונתולוגיה מצורפת בתגובות
מזל טוב לזוכים ותודה מעומק הלב לכל המשתתפים! נתראה בפעילויות הבאות, ומי יתן והן יתקיימו במועדים שמחים יותר.

ערב אגודת הסופרים לציון 25 שנה לרצח רבין

נבחרתי להשתתף בהקראת שיר שלי בערב שארגנה אגודת הסופרים (בזום כמובן) ב 4.11.20, לציון 25 שנה לרצח רבין. זה השיר שהקראתי –

כלב

תתנצל פעם אתה

על מה אתה שואל?

יגאל עמיר התנצל?

כן, אז עניתי לטלפון

זה היה רבין

או שזה היה בגין

שאל מתי אתה בא

אמרתי לו שימתין.

קודם אתה פעם אחת תתנצל

אחר כך תמות.

בדירה צנועה בירושלים

או בכיכר מלכי ישראל.

רות

פורסם בגיליון 413 של עיתון 77 . בדפוס.

לרות יש שן קדמית עליונה עקומה, בולטת קדימה. היא לא יודעת אם כך צמחה או שזו תוצאה של עוד מקרה שהיה לה. יש לה מקרים זכורים כבר מתקופת התיכון אבל היא אומרת שזה התחיל עוד ביסודי או אפילו לפני, פשוט הזיכרונות שלה עמומים יותר מאז. הם מסתכמים רק בתחושות שמשהו לא בסדר איתה. אין לה דוגמאות ספציפיות חוץ מאחת, בה היא צוחקת עם חברה לשולחן והן דוקרות זו את זו בעפרונות שלהן. זה לא כואב, זה מצחיק. ילדה מהכיתה דוחפת אותה ורות מצליחה לעצור את עצמה מליפול על מי שהיתה לרגע חברה שלה, אבל העיפרון המחודד עף מידה ונתקע בכף ידו של ילד אחר. היא זוכרת מילים: "זיהום חמור מעופרת", "בית חולים" ו"לא היתה ברירה אחרת" ואחר כך היא זוכרת את הילד לומד לכתוב ביד שמאל. הימנית כבר לא היתה שימושית. יכול להיות שהמקרה הזה גרם לה גם להפסיק לצחוק וגם להפסיק לנסות להסביר. יכול להיות שהיא נולדה ככה וזה לא קשור ויכול להיות שההומור האדיש של אמא שלה גרם לכך. אם היתה חוזרת הביתה עם ברך מדממת ומספרת שמעדה כשניסתה לא לדרוך על חיפושית אמא שלה היתה אומרת "מקווה שהמדרכה לא קיבלה מכה חזקה" או "בטח נפלת ישר על החיפושית" וצוחקת חזק חה חה חה. אם היתה חוזרת הביתה ומספרת על ילדה שהעליבה אותה מול כל הכיתה אמא שלה היתה אומרת "להביא לך פלסטר?" שואפת מהנובלס שלה ומגחכת. לפעמים היה מספיק רק מבט בשביל שרות תבין שהיא לא בסדר. רות קצת שמנה, יש לה עיניים בולטות ופופיק בולט וחיוך קטן וכשהיא סוף סוף פותחת את הפה היא אומרת שכל פעם כשהיא מנסה לדבר ולהסביר, כל המלל שלה עולה מהבטן לכיוון הפה, כמו גל ענק של הוואי, דוחף את הפופיק שלה החוצה, ממשיך לכיוון מעלה, ונעצר בבת אחת בלב, שם המילים נתקעות, לא יכולות לצאת. רק האדווה של הגל מהוואי מצליחה להגיע למעלה, לפה, וזה מעוות אותו למעיין חיוך קטן עם קצת רוק. ההדף של העצירה הפתאומית מוציא את העיניים שלה קצת יותר החוצה. קראו לה עיני קרפדה ופופיק של הריון ומי בכלל לא נגעל והכניס אותך להריון. אז היא שתקה יותר. היא אומרת שרק הכוכבים בשמים לא כאן במקרה. כל השאר בחיים זה אוסף של מקרים. שגרת מקרים. במקרה שלה זה מובן. לא מזמן היא עצרה עם הג'אסטי הישנה שלה מאחורי מונית שממנה ירדה לאט אישה מבוגרת. זה היה ברחוב טרומן הצר והמרכזי. רות הוציאה רישיון מיד כשהגיעה לגיל שמותר. היא גם יודעת לתקן לבד הרבה סוגים של תקלות במנוע ובטח שלהחליף גלגל. היא לא צריכה לבקש עזרה. היא לא צריכה לדבר. בכל אופן, היא חיכתה במכונית ולא צפרה. רצתה שהאישה הזקנה תדע שיש עוד סבלנות בעולם, שיש התחשבות ויש איטיות. אבל הנהגים מאחוריה לא ראו את סיבת העצירה והחלו לצפור. הזקנה חשבה שזו רות שצופרת ונעצה בה מבט שהיה יותר מלחיץ מהצפירות. הנהג מהאוטו הצמוד מאחוריה יצא שוצף לכיוונה. לא עניין אותו הזקנה או המונית, רק האישה המפגרת שבגללה הוא מפסיד זמן. המונית הזריזה ממילא כבר לא היתה שם ועכשיו באמת לא היתה סיבה לעצירה באמצע רחוב טרומן הצר והסואן. "מה את חירשת? או עיוורת? סתכלי מה עשית כאן ימפגרת!" הזקנה, שהספיקה להתקרב אליה מהצד השני, סיננה לעברה קללות בשפה לא מוכרת שנשמעו הרבה יותר רעות. רות לא דיברה. מה הטעם להתחיל להסביר עכשיו? היא הכניסה לראשון והמשיכה לנסוע עם דמעות בעיניים וכאב בנשימה.

רות בודקת תוכנות בחברת הייטק גדולה. זה קצת דומה להגהה לפני הדפסת ספר. מה שלא עובר את הבדיקות שלה לא יוצא לשוק. הרבה אחריות לגילה הצעיר. מה שיוצא לשוק ולא עובד טוב יחזור אליה, אבל זה מעולם לא קרה, היא ממש מקצועית. דווקא היה לה קל למצוא עבודה שלא צריך לדבר בה עם אף אחד. כל יום בחמש ורבע היא חוזרת לדירתה. היא מדליקה אור קטן ומחממת אוכל שהיא מכינה ביום שישי לכל השבוע. היא לא בררנית באוכל, אוכלת מה שיש. רות מתקלחת ורואה טלוויזיה עם הטרנינג הכחול כשהחום בכביסה או עם החום כשהכחול בכביסה. כשהטלוויזיה משעממת היא קוראת ספר מהספרייה. לפעמים היא חושבת מה היא תלמד באוניברסיטה או במכללה יום אחד. הרבה נושאים מעניינים אותה ויש לה יכולת למידה טובה. היא לא מתקשרת לאף אחד אבל לפעמים הטלפון בדירתה מצלצל. בדרך כלל זו טעות במספר. אם יש לה כוח ואם לא קר היא יוצאת לדשא שמחוץ לבניין. היא רוצה להתבונן בכוכבים ולהרגיש שהם לא כאן במקרה. בדרך כלל לא רואים אותם כי הפנסים עושים אור ואין מספיק חושך בשביל לראות כוכבים. היא יודעת שקוראים לזה זיהום אור. היא יודעת שאם כולם היו כמוה לא היה זיהום אור בעולם. היא לא מפחדת מחושך. לפני שבוע היא יצאה עם הכיסא המתקפל שלה לדשא. חתולת הזבל המוכרת לכל השכנים באה להתחנן לקצת אוכל. רות טפחה על ירכיה המלאות והחתולה קפצה עליהן והתיישבה. לרגע המבטים שלהן נפגשו בהערכה הדדית ורות חשבה שלמרות הכל היא בעצם בנאדם טוב. ילד של אחת השכנות התקרב ורצה ללטף את החתולה. הוא נעמד מאחורי הכיסא בצד שמאל ועשה לה נעים מאחורי האוזניים. החתולה גרגרה ורות הרגישה בגב את החיוך של הילד ואת העיניים התמימות שלו, הגדולות. רות חייכה גם. בלי רוק, בלי עיוות. חייכה באמת. אולי יפסיקו כבר המקרים חסרי המזל שמלווים אותה מאז שהיא זוכרת, אולי היא ממש תצחק וממש תדבר. באוטוסטרדה. היא נשענה אחורנית בנחת והרימה את הראש לחפש את הכוכבים. הכיסא חרק והחל לנטות אחורה. הכיסא היה נופל יחד איתה ישר על הילד הקטן והחמוד עם העיניים אילולי נעצה רות את רגליה הכבדות בדשא, כמו אוחזת בקרנות המזבח, ועצרה את נפילתו אחורה. החתולה המבוהלת קפצה וברחה ביללה לא לפני שתקעה בלחיו של הילד את ציפורניה בניסיון נואש להיאחז בו. הילד נגע בלחיו השרוטה והדם נזל ממנה אל אצבעותיו וזרועו. הוא התחיל לבכות ובעוד רות מייצבת את הכיסא ומנסה להרגיעו התאספו כבר כמה שכנים מסביב. הילד רץ בבכי לאמו, והחתולה כבר מזמן נעלמה מן העין. המילים המוכרות נורו ישירות מהפה של האנשים אל הלב של רות. זה כבר בדיוק שבוע שהיא לא הגיעה לעבודה וגם אין אור קטן בדירתה. הילדים בבית הספר היו בטח צוחקים עכשיו ואומרים "רות-סוף". הכוכבים, אם יכלו לדבר, היו מספרים ששמעו אותה במקרה אומרת, שהיא כבר לא יכולה יותר.

*

רות יודעת ללכת הרבה ברגל מכל הטיולים בשנות נעוריה וילדותה. טיולי חובה. היא יודעת להבחין בין אורניות לפטריות רעילות. יודעת להדליק מדורה בכל מזג אוויר ולבשל את האורניות. אמא שלה אמרה שהיא לא מפנקת את הבת שלה, שהיא צריכה לדעת הכל, להיות עצמאית, וגיחכה בזמן שאיפרה לתוך מאפרת אלומיניום מרובעת. אולי אמא שלה צדקה? כי רות כבר כמה ימים מסתדרת לבד ביער. לקח לה יום שלם להגיע לשם והכי מפחיד היה לחצות את הכביש הראשי בדרך אליו. אבל רות זכרה בדיוק את הדרך וחוץ מזה כבר חצתה פעם את הכביש הזה בכיוון ההפוך, בערך כשהיתה בת חמש וחזרה לבד הביתה אחרי שנשכחה ביער, וכל הילדים הלכו בלעדיה ולא שמו לב. רות אוהבת את האדמה הלחה. הקור מפריע לה אבל רק קצת. היא אוהבת שבחורף מחשיך מוקדם. היא אוהבת את הריח של האורנים. היא היתה הכי טובה בלעשות שרשרות ממחטי אורן והכי טובה בלהעיף הליקופטרים מהפירות היבשים של המכנף-נאה. היא מזכירה לעצמה בכוח דברים שהיא טובה בהם. היא חייבת. פעם מישהי בעבודה אמרה לה שקצת איפור ישנה אותה לגמרי ושהיא מוכנה לאפר אותה. אבל רות השפילה מבט, חייכה לרצפה ואמרה לה שלא אבל תודה. לפי סרטים שראתה בטלוויזיה, עכשיו כשהיא לבד והיא אפילו בוכה, מתאים שיבוא מישהו מוכר ויחבק אותה. היא בדרך כלל לא אוהבת שנוגעים בה. אולי פעם יהיה לה חבר? מישהו שהיא לא תסלוד אם הוא יחבק אותה? רות מסמיקה מהמחשבה. לא נראה לה. היא מיישרת את האדמה בשתי ידיה בשטח לא גדול ליד אבן מכוסה מעט טחב, שמסתירה קצת את הרוח, ושלידה צמחו עלים צעירים של רקפת שרק נולדה. היא פורשת את שק השינה הישן, שלקחה איתה מהבית, ונכנסת לתוכו וחושבת. כמה זמן עד שישימו לב שהיא נעלמה? אולי לא ישימו? העיניים של הילד, אלה שהרגישה בגב, העיניים האלה. היא כועסת, היא עצובה, אבל היא לא מפחדת. כל שינוי שיקרה מעכשיו, היא כבר תסתדר. מה אמא שלה היתה אומרת עכשיו? היתה צוחקת עליה? היתה מסתפקת במבט מבזה ומועכת סיגריה בתוך עציץ? או שסוף סוף היתה גאה בילדה העצמאית שלה, שיודעת להסתדר לבד תמיד? כמו סדק ברהיט עץ עתיק, שגם אחרי תיקונים חוזרים ונשנים כל כמה שנים צץ מחדש, המשפט של אמא, שחשבה ששכחה עלה. "אל תחייכי, שלא יראו את השן". הכל בגלל השן העקומה הזו היא חושבת כמו ילדה קטנה ואז, פתאום, היא מעיזה לחשוב אחרת – טוב שאמא מתה, היא מעיזה לחשוב. ההעזה גורמת לה לחייך. בהתחלה ממבוכה אבל לאט לאט החיוך הקטן והמבויש, הלא מתוכנן, גדל. העיניים הבולטות שלה נסגרות מעט והשמים מעליה נכנסים לפוקוס. נדמה לה שהיא רואה את כל הכוכבים בחדות זוהרת. הם מחייכים אליה חזרה. רות מתמוגגת. היא פותחת בזהירות את פיה וזה יוצא משליטה. הגל הזה מהוואי עולה שוב אבל אין בו מילים, אין בו אפילו מחשבות, יש בו צחוק גואה וגועה! האוקיינוס השקט של הוואי, של צחוק מתפרץ מהפופיק הבולט, הבטן שלה עולה ויורדת, ואז עובר דרך הלב המשתולל ויוצא החוצה חסר מעצור, בקול רם מהפה הנפתח, מהעיניים הבוכות ומקצות האצבעות. קולות משונים יוצאים מפיה וזה מצחיק אותה אפילו יותר. רות צוחקת בקול רם, בפה פתוח. צוהלת. גל הצחוק כל כך גדול, כמו רעידת אדמה בתוך יער הילדות. "אל תחייכי" היא אומרת לעצמה ומתפקעת מצחוק. "מסכנה האדמה שאת מתגלגלת עליה עכשיו, כבד לה", היא לא מצליחה להפסיק לצחוק. גל אחרי גל. היא לא מנסה להפסיק. רות צוחקת וצוחקת וצוחקת וכל הכוכבים ביער צוחקים איתה. לבסוף גופה מתעייף. העיניים דומעות, שרירי הפה כואבים, הבטן דואבת ונדמה לה אפילו שירדה במשקל. רות מרגישה קלה, רות מרגישה טוב ורגע לפני שהיא נרדמת עם חיוך על השפתיים, אולי כמו שנרדמה כשהייתה תינוקת, היא חושבת, היא בעצם יודעת, שמחר בבוקר משהו ישתנה. היא לא יודעת מה, היא כן יודעת שלטובה. לילה טוב רות. סוף-סוף.