הצעיף (או אורחת ליום אחד)

רק בימים מאוד מאוד קרים אני מוציאה מהארון ולובשת את הצעיף העבה, הצבעוני, המעט מחוספס והחם כל-כך של רני.
הוא תמיד מקופל שם בארון מאחורה, אני יודעת בדיוק איפה. יש חורפים שלא מספיק קר והוא בכלל לא בשימוש.

 לפני שנים רבות קניתי צעיף בחו”ל, בליאז’, בלגיה. הייתי לובשת אותו כל יום לאורך כל החורף. צעיף ארוך, אפרורי, רך ונעים. רני הציע לי להתחלף איתו. בהתחלה לא הסכמתי. בכל זאת, הצעיף הפשוט, שמתאים כמעט לכל בגד, הכל-כך שימושי שלי. אבל רני רצה. וביקש. והתעקש. ואני ידעתי שזה לא יהיה ליום ולא לשבוע, שזה יהיה לתמיד.

 הלימודים באוניברסיטה העברית בהר הצופים הזכירו לי את בלגיה. הצעיף הפך מפריט יופי לבגד חובה. הקור הירושלמי השרה אווירה אירופאית. והסטודנטים בחוג לגיאוגרפיה הכירו כל מקום שחשבתי שרק אני מכירה, למשל ליאז’. כולם היו אדיבים נחמדים אלי למרות שלא הכרתי אותם קודם והרגשתי כמו תיירת בארצי. ורני, רני היה מגנט. כמו סלעים שמתמצקים תמיד לכיוון הצפון המגנטי כך כולם היו פונים תמיד מעט לכיוונו, רוצים לדעת מה הוא חושב, רוצים לשמוע מה הוא אומר, למרות שלא דיבר רבות, רוצים את קרבתו.

 בוקר חורפי אחד, ללא החלטה מוקדמת, במקום לרדת בשביל לכיוון האוניברסיטה וללכת לעוד יום לימודים, עליתי ללא הזמנה לדירה של רני. הוא עוד היה במיטה ואפילו התעצל לקום לפתוח את הדלת, רק אמר “פתוח” בקול מנומנם. נכנסתי. הוא סימן לי ביד על הצד הריק של המיטה. הורדתי רק את הנעליים וקפצתי מתחת לשמיכה על-ידו. היינו ככה המון זמן. דיברנו וצחקנו. אחר-כך הוא ביקש לראות את כפות הרגליים שלי. הורדתי את הגרביים. רני אמר לי שיש בהן משהו. והמשכנו לדבר. השעות חלפו. הוא הכין לנו ארוחת צהריים טעימה מקצת מאוד דברים שהיו אצלו במקרר. בצהריים יצאנו לשמש בגג ורני גילגל לי סיגריה. חשבנו על הלימודים שאנחנו מפסידים היום. כשהתחיל להתקרר בחוץ נכנסנו חזרה. משום-מה ובאופן רציני ביותר, הוא הראה לי את הארון שלו, מבפנים. הרגשתי שאני רואה את רני מבפנים, כל כך עמוק שאני יכולה ממש לגעת במגנט שלו, לכוון אותו, להטעין או לנטרל אותו. אני יכולה לבודד את כח המשיכה שלו. אני. ראיתי את הצעיף העבה שלו תלוי שם, ענק ובולט, כמו נחש צבעוני מתנדנד על ענף עץ, משחר לטרף וזה קרע אותי מצחוק. התפוצצתי מצחוק. רני נדבק ובכינו על הרצפה מרוב צחוק עד שכאבה לנו הבטן. משכתי את הצעיף שלו מהארון לרצפה ועטפתי את צווארי בו. את שלי הנחתי על צווארו לאט ובעדינות. רציתי להגיד משהו, למשל לשאול אם זה עבודת יד או קנוי? רציתי להזיז משהו, למשל לשים את כף ידי על כתפו. ישבנו ככה קרובים, זו מול זה אבל הפעם שתקנו. קצות הצעיפים שלנו נגעו זה בזה. הסתכלתי על כפות רגלי ומרוב שקט אני חושבת ששמעתי קולות מקצה כדור הארץ, קולות של צפון מגנטי.

ואז הוא הושיט יד והביא ממדף קרוב ספר צילומי מטוסים גדול. הסתכלנו בספר הצילומים החדש שרני קנה, עם תמונות של מטוסים. שמנו-לב שכל המטוסים בתמונות לא המריאו אלא היו על הקרקע. כולם היו על הרצפה כמו חיות גדולות, עצובות ומתקשות.

ואחר-כך הלכתי. לפני שיהיה קר, לפני שיהיה חושך גמור ולפני שזוהר, החברה שלו, תחזור. למרות שהוא לא אמר לי ולא ביקש.

 כל חורף, רק אם מאוד קר, אני פותחת את הארון ומסתכלת על הצעיף העבה והצבעוני של רני מקופל במקומו הקבוע, ומנסה לדמיין את הצעיף הבלגי, הנעים והרך שלי מוסתר עמוק בבפנים של הארון שלו, איפשהו בעולם, אולי אפילו ממש פה קרוב.

16.11.17 מקריאה את סיפורי בקפה יודפת, בליווי תרגום לשפת הסימנים.

אבא שלי הרג דוב. במו ידיו הקפואות הרג אותו. הידיים הגדולות שכרו שמה זהב מגדות הנהרות הקפואים, שבאצבעות ככה חשופות הוציאו דגים מהמים מתחת קרח של נהרות קפואים. אבא שלי עבד בפרך כמו בוני פירמידות בחמסינים של מצריים, אולי זה את תביני יותר. 19- מעלות זה לא משהו שאפשר להבין. גרנו באוהל קטן, באוהל! פאפה ומאמא ואני הקטנצ’יק, וכל הזמן חיינו סביב התנור אבן שבאמצע שלו. 11 חודשים בשנה התנור הזה עבד. הידיים הקפואות של אבא הביאו עצים לתנור זה. אין לי מושג מאיפה כי כלום לא ראיתי שגדל במדבר הלבן הזה. איך אני מסביר לך פחד שתנור יכבה? שאש תפסיק? פחד מוות. אנשים שמה מתו מקור, קפאו למוות. רק דובים יכולים לחיות שם בלי בעיות. חלמנו שאם למות אז עדיף מדוב טורף. מוות מדוב היה נשמע מוות חם, כמעט נעים, והיו מקרים כאלה. על זה לא מדברים אולי כי זה נשמע עוד פחות הגיוני מ 19- מעלות. כולם מדברים על הכלא והשלג והרעב אבל היו גם דובים והיו גם משפחות כמו שלנו שהביאו לכאן בשביל לעבוד לא בשביל כלא. מי את חושבת בנה את כל הכבישים והבניינים שרואים שם היום? מי נגע במו ידיו בזהב ובדגי מאכל ולא יכול כלום לעצמו, רק תלושים? אבא שלי! אבא שלי אמר לי לאהוב אמא רוסיה אז אהבתי. לא ידעתי שיש מקומות אחרים, שיש שמש אחרת, שמזהב זה יש ארמונות במוסקבה, שהם זורקים שם דגים מבושלים לפח. אבל אבא שלי הרג דוב! אני זוכר הרבה שימושים עשינו איתו. אבא לא רק הציל אותנו מטרף, בזכותו היה לנו פרווה, היה לנו נעליים וכן כן, לא היה לנו מחסור באוכל לתקופה.                                                      אחר-כך אבא כבר לא היה בא הרבה זמן. מזל שלנו שלאמא היה עבודה כמו שצריך במפעל. לא העזו לנגוע בה. אמא הבטיחה לי שאבא יחזור. את יודעת, אם הוא היה חוזר לא הייתי עוזב. גם את המקום הכי קר בעולם לא הייתי עוזב. אבא שלי הרג דוב! את שומעת?

כל יום יש לסבא יורי סיפור. אני מקשיבה לו בשקט וחושבת – אם אדם מקיף את אחד הקטבים ועובר דרך כל המרידיאניים, הרי שהוא ביצע לכאורה את הקפת כדור הארץ. אני אוהבת גלובוסים עם קווי רוחב ומרידיאניים זוהרים. אבא של בני הקטן היה מוורנסי. אבא של בני היה מארץ המוצא של תוכי הדררה. הרבה קווים התוכים חצו בשביל להגיע עד פה והם בכלל לא יודעים. בזכותו נולד לי תינוק יפהפה, קטן, צייצן ומעט מלוכסן.

נובוסיבירסק וורנסי הן על אותו קו אורך. מחר אבדוק כמה קווי רוחב יש בין רוסיה להודו. כמה תוכי דררה ירוקים יכולים לעבור את הקווים האלה או כמה שלג צריך בשביל למלא את הקווים האלה. סתם. פשוט הן מתחברות לי כאן, ברמת-גן, בספסל ליד שער הגן של בני. מעלי עץ מלא תוכים מהודו ולצידי סבא אחד מרוסיה, שמחכה כאן לנכד שלו יחד איתי כל יום ומספר סיפורים. ולי החיבור הזה פותח את כל המרידיאניים, את כל השפות.

סבא יורי ניזכר איך אימו שמרה עליו בשלג. כיסתה אותו בשמיכה חמה מלאה בצמר גפן לבן, האכילה אותו דייסה לבנה מתוקה רותחת עם ריח שאין כאן בארץ ושרה לו שיר ערש לבן. הוא היה בוכה ושואל איפה אבא והיא המשיכה לשיר. היא אמרה לו שאבא עוד מעט יחזור והוא שאל אם אבא הלך למלחמה, אם אבא גיבור. היא נישקה אותו במצח ואמרה לו סבלנות ילדי, תזכור את אבא, תזכור

בלילות כאן בארץ, נטולי הדייסה, הוא חולם על סוס לבן וזקֶן, ורוכבו האציל, במעיל, מתקרבים אליו לאט בשלג. הוא יודע, זה אבא אולג. בימים הוא מחכה לנכדו מתחת לעץ מלא תוכים שחושבים שלא רואים אותם בין העלים, שחושבים שלא יודעים שברחו, שאין עכשיו ילד שמחכה שיחזרו

גם לבני הקטן אין אבא!

אני מנסה להגיד לסבא יורי אבל הוא בשלו ואני יושבת וממשיכה להקשיב לסיפור שלו על דגים במים קפואים, על דובים, על ציפייה בשלג הקר ועל חלום על סוס עייף מתקרב בהליכה עם רוכבו האציל בפרווה ומעיל.

בני תמיד רץ קדימה, מגיע לשער ראשון. אני מנפנפת לסבא יורי לשלום. נכדו וודאי מחונך, מרים את הכיסא בסוף כל יום ובטח יוצא מהשער הזה אחרון.

כמו בכל שפה, כמו כל הילדים גם סבא יורי רק רצה כף יד בטוחה, חמה או אפילו קרה, או רגל גדולה לחבק, להקיף בין ידיו. רק רצה אבא שיחמם את ליבו הקט מהזכרונות מהשלג. לעצום עיניים בביטחון שאבא יגיע מחר דבר ראשון. הוא עדיין רוצה יד גדולה אבהית אבל יש לו רק סוס בחלום והוא לא מאמין באמת, שאבא מת.

4021 קילומטר בקו אווירי בין נובוסיבירסק לורנסי. ואותי מעניינים קווי רוחב ואורך זוהרים על הגלובוס וטריקים איך להקיף את כדור הארץ. בחלומות שלי אני רואה תוכים ירוקים משחקים בשלג לבן וילדים בלי אבא הולכים לגן. ילדים בלי אבא הם דומים לאורך כל קווי הרוחב. אין להם מרידיאן מרכזי להסתדר סביבו. אין להם הערכה איפה הקטבים, אין להם קואורדינטות מדויקות. אין להם אבא. בכל השפות.

 זמן השמלה

במקום ממנו באתי לא היה שום הבדל בין נשים וגברים. כולם התלבשו אותו דבר, דיברו אותו דבר, עבדו באותן עבודות ואולי גם חשבו אותו דבר, את זה לא ניתן לבדוק. שמלות היו רק בספרים יפים ומעט רומנטיים שקראתי. שם תמיד התאהבו באישה יפה שלבשה שמלה קצרה או אדומה. או אפילו סתם שמלה פשוטה בספרים המעמיקים יותר. אף אחד לא כתב ולא התאהב באישה עם מכנסיים. קיבלתי בהכנעה ובטבעיות את העובדה שבי אף אחד לא יתאהב. זה נראה לי יותר הגיוני מאשר ללבוש פתאום שמלה. וכך חלפו להם נעורי. לא התעמקתי בנושא רדוד זה. היו דברים יותר חשובים מאשר פרטי לבוש או התאהבויות ברות חלוף.

וכך חלפו להן שנות העשרים. וכך חלפו להן כמעט כל שנות השלושים שלי. עד שיום אחד בעודי תופרת כתפייה בשמלה של חברה, שהשתמשה רבות בכישורי הרקמה, התפירה, הגזירה וההדבקה שלי – שאגב גם בנים מהמקום שלי ידעו לעשות, לבשתי אותה. רק בשביל לראות איך זה נראה במראה. רק בבית.

הסתכלתי על עצמי ודמיינתי איך הייתי נראית כילדה בשמלה. איך חיי היו אז מתנפנפים כשמלות ברוח. קלים דקיקים ומֶרגשים.

יצאתי מהבית. עם כפכפי האצבע שלי. אם היה לי שיער ארוך הייתי עושה קוקיות ואפילו מדלגת על המדרכה. כשהגעתי למכון לפיזיותרפיה, לתור שלי, שקבעתי מזמן על הכאבים ברגליים, קיבל אותי אורי בחיוך נבוך. כנראה נראיתי מוזר. אמרתי לו שאני סובלת מכאבי רגליים בגלל שכל החיים הלכתי רק עם מכנסיים. הוא לא ידע מה להגיד אז הוא פשוט ביקש שאוריד את הכפכפים והתחיל לבדוק את כפות הרגליים שלי. עמדתי ככה יחפה, בכל המובנים שיש למילה הזו, והוא לחץ והשווה ודיבר, לא שמעתי מה, ולבסוף קם מהרצפה ואמר שהוא יודע איזה טיפול צריך ושאקבע תור נוסף. בזמן שנכנסתי בחזרה לכפכפים הוא הספיק לצאת לעבר המזכירה ולהגיד לה משהו. בטח כמה כסף לגבות ממני חשבתי. בדרכו חזרה הוא חייך אלי, הסתכל שוב על הרגליים שלי והלך לטפל בבאים בתור.

המזכירה, דליה, ראיתי על התג שענדה, היתה מבוגרת ומלאת אמפתיה או ערמומיות. היא הסתכלה עלי במבט נעים ואמרה “הוא ביקש בעוד יומיים בשעה שמונה, את יכולה?”

“כן” מלמלתי.

“אה, וכדאי לך לתקן שם את הכתפייה היא הולכת להיקרע” אמרה לי דליה בדרכי לדלת והצביעה על השמלה. זמן השמלה שלי פג חשבתי. אנסה את זה שוב עוד יומיים בשמונה.

התייצבתי אחרי יומיים קצת לפני שמונה. התרגשתי כמו לפני ראיון עבודה, רציתי שאורי כבר יראה את השמלה שהספקתי לקנות עוד באותו יום אחרי שיצאתי מהביקור הראשון כאן. חיכיתי הרבה זמן. אני ודליה עם המבטים הלא מובנים שלה. אחרי שכל מיני אנשים יצאו ויצאו הוא סוף סוף בא וקרא לי.

“מצטער על האיחור, היה כאן מאוד עמוס היום וביקשתי שאת תהיי אחרונה. כדי שיהיה לי הרבה זמן. אני צריך לשאול אותך כמה דברים לפני שנתחיל, אכפת לך?” זו רק אני מדמיינת משמעויות שונות במה שהוא אומר או שכך הוא מסביר לכולם? זה בגלל השמלה? למה דליה מחייכת?

לא יודעת איך, אבל מתוך כל השאלות היבשות שלו מצאתי את עצמי מדברת על אורז. והוא ענה לי על אורז. והוא כבר לא רשם כלום בכרטיסייה שלו. הוא הזיז את הכסא שלו לצד שלי של השולחן, התיישב מולי וביקש לראות את אחת הרגליים. ישבתי מולו ורכנתי מעט קדימה בשביל להגיע לרגל. הוא רכן בשביל לראות אותה. נפגשנו במצח. חשבתי האם דליה עוד שם או שהלכה כבר הביתה? ואז הוא נישק אותי. עצמתי עיניים וחשבתי על נעורי חסרי השמלות שתמו עכשיו, כמעט בגיל ארבעים. עצמתי עיניים והתאהבתי באורי, בשמלה וברוח שנכנסה מהחלון.

אולי זו התאהבות חסרת פשר, רדודה ובת חלוף, הרוח תשכך, השמלה תתבלה וגם אורי יחזור הביתה לאישתו היפה ולבנו, אבל היא תמצית כל מחשבות נעוריי שהתגלו כנכונות.

מה אני מבינה

כל שנה בסביבות הסתיו עלי מגיע עם שופל גדול או מלגזה, לא יודעת מה זה, ועם מסור ענק. “שרותי גיזום עצים”. אסור להכניס פועלים מעזה אבל אנחנו לוקחים אותו. גם הוא וגם אנחנו מסתכנים שיתפסו אותנו. אבל אנחנו סומכים רק על עלי ועלי חי כמעט כל השנה מהכסף שאנחנו משלמים לו בעונה הזו. הוא קצת גבוה ויש לו כבר קצת קרחת באמצע הראש. הוא נראה לי חזק ויש לו שפם.

חלקינו  מנקים, חלקינו מטפחים את הפרחים ושיחי הוורדים, חלקינו עוסקים במחקר ופיתוח נוף. אני למשל אחראית על גובה הדשא. שלא יעבור את הארבעה סנטימטר.

עצרתי את מכסחת הדשא מאחורי השופל הזה שלו, ירדתי ממנה בשביל להזיז אבן גדולה מהדשא, שתפגע בתוף אם אעלה עליה בטעות. עלי לא ראה. הוא סיים עם העץ שגזם, נכנס למלגזה הענקית הזאת שלו ונסע אחורה. המכסחת נמעכה. לגמרי, קפוט. הוא ירד בבהלה, החזיק את ראשו בשתי ידיו והתחיל לרוץ עד שראה אותי מסתובבת לי על הדשא מזיזה אבנים. הוא תפס אותי נסער ושאל בערך עשר פעמים “את בסדר? את בסדר? את בסדר?” הוא רצה לחבק אותי אבל פחד שיחשבו עליו דברים. חייכתי. אמרתי “סליחה שהחניתי כל-כך קרוב לטרקטור שלך.” העיניים החומות שלו דמעו קצת וחשבתי שהשפם שלו יירטב. “איך לא הסתכלתי, איך לא ראיתי, איזה טיבש, תחשבי מה היה יכול לקרות! למה את מחייכת? תחשבי מה היה יכול לקרות.” למה הוא אומר כל דבר כמה פעמים? חייכתי שוב. הוא תפס שוב את ראשו בידיו והלך על הדשא הלוך ושוב. הוא התקרב אלי, שם את ידו על כתפי וחיבק אותי חיבוק צידי. “את לא מבינה. את לא מבינה כלום. את כמו בת שלי, את יודעת מה יהיה אם היה קורה לך משהו? זה יהיה הסוף של כולנו. את מבינה?” “מבינה, מבינה, עלי, אבל לא קרה לי כלום. אפשר לחייך.”                                     “את לא מבינה כלום. אני יודע.” הוא הוציא מאיפשהו תמונות של המשפחה שלו והראה לי. הבנתי רק דבר אחד – שהוא נורא דאג לי, שאני חשובה לו. הרגשתי אהובה. לעלי איכפת ממני והוא אומר את זה ישר בפנים ומתכוון!

קיוויתי שימשיכו להעסיק אותו למרות שהיה צריך לקנות מכסחת דשא חדשה. בסתיו של השנה הבאה עלי כבר לא בא. אבל אז כבר היתה מלחמה רצינית. אולי קרה לו משהו שם? דאגתי. אולי לא אנחנו ולא הוא לוקחים סיכונים יותר? ואולי הכל ביגללי?