לדוידי – פורסם ב"מעבורת – פרויקט הסיפור הקצר"

סיפור חדש שהתפרסם ב"מעבורת – פרויקט הסיפור הקצר".

קישור לסיפור כפי שהוא מופיע ב"מעבורת": https://www.shortstoryproject.com/he/story/%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%99%d7%93%d7%99/

וזה הסיפור למי שמעדיף להישאר כאן:

לדוידי

ברגע אחד הבנתי את זה, באמצע שיעור גיאוגרפיה, בנקודת מפגש אחת בין קו אורך לקו רוחב, בדיוק בין הילדות לבגרות כמו על אמצע צורת +. בנקודה זו הפסקתי לצמוח לאורך והתחלתי לצמוח לרוחב, לאופק. להתרחב. לצאת מקו הבית לצדדים, להרחיב דעת. אני יכולה אפילו לתת מספרים מדויקים לנקודה הזאת: 31°47′0″N  35°13′0″E  כלומר 31 מעלות, 47 דקות, 0 שניות צפון ו- 35 מעלות, 13 דקות, 0 שניות מזרח, או במילים אחרות: ירושלים. באותו יום, בדיוק בנקודה הזאת, מלאו לי 13 שנים, 47 דקות ו-0 שניות. באותו רגע הבנתי משהו על עצמי ועל היכולות שלי. ולמה זה כל-כך חשוב העובדה הזאת שכדור הארץ מחולק לקווי אורך וקווי רוחב. ציירתי מפה בשיעור זה. מפה קטנה ומדויקת של ביתנו, עירנו ואולי עוד קצת מעבר לכך. ציירתי אותך על המפה, אחר-כך ציירתי גם אותי בבית הקטן והצנוע של ילדותינו העומד בדיוק על קווים אלו, שנפגשים ונחתכים בדיוק בתוך הבטן שלי, אלוהים ישמור.

שלום דוידי, שיברך אותך האל על שאתה קורא את מכתבי הלא קצר הזה, שיברך אותך בסבלנות להבין אותי. אומר לך במשפט אחד שאלוהים הרחיב גבולותיי עד לכדי חוסר גבולות. וארחיב: עד עכשיו לא ניסיתי להסביר זאת לאיש. אתה הראשון. אולי בגלל שאתה רחוק שם באנטוורפן כבר הרבה שנים ואולי בגלל שאתה הכי קרוב שהיה לי בבית הקטן והישן שלנו בירושלים לפני הרבה שנים. אתה, אני ואמא והעציצים שלה. יברך אותך בלהאמין לי שאיני ממציאה דבר, שיש משמעות אישית, מדינית ותרבותית לקווי האורך, שיש לי יכולות עצומות להשתנות, שאין לי גבולות ושאין לי עצמות. שאני חיה לרוחב ושאני חיה, בכל-זאת, חיים די רגילים כאן בירושלים, לא רחוק מבית ילדותינו. בבקשה דוידי, אני אחותך הקטנה. קרא אותי.

הכול התחיל בשיעור הגיאוגרפיה בו הסבירו לנו על קווי רוחב, קווי אורך ואיך לחשב בדיוק על איזו נקודה אתה נמצא בכל רגע נתון. לפתע היתה לי ידיעה ברורה, זה הכול בגלל קווי האורך. כלומר או שאין שום דבר שרירותי בעולם, או, אם אתה מעדיף, כל מה שהתחיל באופן שרירותי, בהמשך יהיו לו השפעות רחבות טווח. לדוגמא שעון גריניץ'. תראה, עם קווי הרוחב לא היו בעיות. גם לפני מאות שנים בלב ים יכולת לדעת באיזה מרחק אתה מקו המשווה. היית רק צריך למצוא את כוכב הצפון ולחשב באיזו זווית הוא מהספינה שלך. לדעת שאם למשל הוא נמצא בדיוק בקו האופק אז אתה ממש קרוב לקו המשווה וככל שהזווית גדלה אתה מתרחק מקו המשווה. בהנחה שאתה בחצי הכדור הצפוני. המושגים "מרידיאן" (קו אורך) ו"צפון מגנטי" לא נתנו לי מנוחה כבר אז כשהיינו קטנים, עוד משיעורי הגיאוגרפיה, אבל לא אמרתי לך ובטח שלא אמרתי לאמא. שמרתי את זה בסוד. היום זה כבר לא רק הצפון בשבילי, הכול מגנטי. מרוב שאני יודעת להגיע לכל מקום, לכל אדם, מרוב קואורדינטות, איבדתי את עצמי. את נקודת האמצע שלי, את הבית שלי, מרכז העולם שלי, שכמו במפות העתיקות מלפני מאות שנים, היא תמיד ירושלים. איזה מזל שנולדנו בירושלים, נכון דוידי? גם אתה חושב כך?
כמו שמפת רוג'ר מהמאה ה-11 נראית לנו היום מגוחכת, אז מה לדעתך יגידו על המפות של היום עוד 500 שנה? אתה מבין? יש עוד דברים שאנחנו לא יודעים. זה מחזיר אותי לעניין עם קווי האורך, המרידיאנים. אני גיליתי שבדיוק כמו המרידיאנים שעוברים בגופינו לפי תורות הרפואה במזרח, כך גם קווי האורך שבמפה עוברים דרכינו, מעבירים משהו. אולי חלקיקי אבק כלשהם, אולי חלקיקי מציאות ממקום אחר על הגלובוס. כל הכבוד לממלכה המאוחדת! איזו המצאה גאונית היא קווי האורך.

אנסה להסביר למה אני מתכוונת, מה היכה בי אז בשיעור גיאוגרפיה: לכל בן-אדם שנולד יש סוג של נגטיב בצד השני של העולם בדיוק על אותו קו האורך במרחק שווה מקו המשווה, בצד השני של כדור הארץ. כמו נקודת מראה. זה ממש לא מסובך, אתן לך דוגמא של תרבות שלמה, לא של יחיד. קח למשל את שבט הטוטסי ברואנדה. המדינה הזו כמעט נמחקה לגמרי במלחמות אחים אכזריות. בני הטוטסי לא היו מחזיקים מעמד לולא התערבות של שאר העולם, שהגיעה מאוחר מידי ומעט מידי. זה בגלל קווי האורך של רואנדה. אי-שם בדרום מזרח אפריקה, אם ממשיכים לאורך אותם קווי אורך, עוברים את קו המשווה ומתרחקים ממנו באותו מספר קילומטרים, בדיוק בחצי השני של כדור הארץ, לא מגיעים לשום מקום. כלומר לשום יבשת, כלומר לשום איש. מגיעים לדרום מערב האוקיינוס השקט. אין שם חיים של בני אדם חוץ מכמה איים קטנים עלומי שם. אתה מבין, אין לרואנדה נגטיב, אין לה מול מי לעבוד ולכן היא הגיעה לסכנת הכחדה. יותר מזה, לכן אולי היא תמיד תהיה בסכנה. זה כמו שהגוף שלה באפריקה אבל העצמות שלה באמצע האוקיינוס השקט, צפות אי-שם בין האיים הקטנים והעלומים המפוזרים שם. אין להם עצמות לשבט הטוטסי, אין להם בסיס חזק, הם בסכנה. ויש עוד דוגמאות, למשל ניו-יורק עומדת פחות או יותר מול בייג'ין. שתי תרבויות ענק. ממש בגדול, אם תרצה, זה אמריקה מול אסיה, או אפריקה מול אוקיינוס. ממש בקטן זו אני. גם נקודת המראה שלי, על קו האורך שלי, היתה ככל הנראה שוממת כשנולדתי. ירושלים כולה בעצם, אם מעבירים כידון ענק לנקודה המדויקת שמולה, בחצי השני של הכדור, בדיוק על אותו קו האורך, גם ירושלים נופלת על האוקיינוס השקט, אפילו איים עלומים אין שם. גם ירושלים, כמו שבט הטוטסי ברואנדה נולדה לתוך מלחמות אחים חסרות תכלית משחר בנייתה. גם ירושלים בסכנה מתמדת. כך נוצר המצב בו אני חסרה משהו שיהפוך אותי לשלמה. חסרת נגטיב. אם אשלח אגרוף לא יהיה משהו שיעצור אותו, שיתנגד לו וידי תמשיך אל חלל ריק. אין לי את "החצי השני" כמו שנהוג לומר ויש לכך השלכות. יהיה זה נכון אם תטען שגם אתה נולדת בהדסה עין-כרם על אותו מרידיאן, אבל ההבדל בשנת הלידה יסביר את ההבדל בינינו. מספיק שעברה שם באוקיינוס ספינת מסע או אניית מלחמה עם אנשים ברגע הלידה שלך וההבדל הוא עצום. מדוע למשל, דוידי, נכחדו הדינוזאורים לדעתך? תחשוב על זה רגע ואל תגיד לי שהעולם קיים רק קצת יותר מ-5000 שנה, מיצינו את הנושא הזה עוד בילדותינו.

אם רק היה אפשר להחליף מרידיאן, לקפוץ קצת ימינה או קצת שמאלה, ממש קרוב אבל קפיצה כזו שעושה הבדל מהותי. לגדול לרוחב. לכל הפחות להישאר על אותו מרידיאן אבל להתנייד עליו צפונה ודרומה. תחשוב למשל על האפשרות לבחור מרידיאן להיוולד בו! זה הכול. אולי פעם זה לא ייחשב מדע בדיוני. זה ייחשב הצלת תרבויות, הצלת נפשות, פיקוח נפש.

סלח לי דוידי, כמה דיברתי ופילפלתי בלי לספר עדיין מאומה על עצמי. אני הבנתי, קצת לפני שעזבת, בגיל המדויק שציינתי בהתחלה, איזו השפעה יש לקווים האלה עלי. מאז אני מנסה כל חיי לעבור מרידיאן. אני עושה זאת על-ידי מעבר לתוך אנשים אחרים. כן כן, זה העניין, מעבר פיזי אני מתכוונת.
אני קמה כל בוקר, לובשת משהו שלא תופס הרבה תשומת לב, צנוע אבל לא דוסי, צבעוני אבל לא מושך מבטים ויוצאת לעבודה. בעלי שיחייה, החרוץ, יוצא תמיד לפני. הוא לא יודע דבר. לפני שאני הולכת אני מסתכלת דרך הכוס הריקה של התה ששתיתי, על הבית. העיוותים הקלים שהזכוכית העבה מקנה לרצפה ולרהיטים מזכירים לי שאין אמת אחת ואז אני מוכנה ליציאה.
יש לי עבודה שמכבדת את בעליה כמו שאומרים, אתה יודע, על עבודה בלי מקצוע אמיתי. הרי לעולם לא אוכל להתאים עצמי למקצוע, כי הכול מתאים למי שאין לו עצמות. אני עוסקת בכתיבה מנהלית. אני יודעת לנסח הכול. מכתב פיטורים ממנהלת רעה ואדיבה. מכתב בקשה למלגה של גבר אימפולסיבי. מכתב מתחנן לקידום של אשת מכירות בכירה. מכתב מאיש עסקים ממולח, כזה שרק הנמען ומתי מעט אחרים יבינו מה באמת תוכנו. בקשה מעורך-דין להפחתת חוב, בקשה מעורך-דין אסרטיבי יותר לביטול חוב, מכתבי המלצה, מכתבי תודה, מכתבי חנופה, מכתבי הערצה, מכתבים ישירים ובוטים, מכתבים מפולפלים. בנוסח אירופאי, בנוסח ים-תיכוני. מכתבים במבטא אפריקאי, מכתבים בנימוס יפני. כולם משתמשים בשירותי הניסוח שלי. אני, מצידו השני של השולחן, בכיסא חורק שפעם היו לו גלגלים, עד שאחד התקלקל והפתרון היה להוריד גם את כל השאר, יכולה לכתוב הכול. כמו בחיי הפרטיים בהם אני יכולה להיכנס לכל דמות. המכתבים שלי הם כמו הצורך הבסיסי של האדם, עוד משחר בינתו, לצייר מפות. להחליט איפה מרכז העולם ולצייר סביבו את שאר המקומות והתרבויות. אני המרכז ואני מגלה את הסובב אותי תוך כדי כתיבה, תוך כדי שירטוט מפת העולם שלי עם הקווים שלה והקורדינאטות שלה. ואם במקרה אתה שואל, כנראה שיש עוד הרבה שמסוגלים לעשות את מה שאני עושה ולהיכנס תרתי משמע לכל דמות, כי איך תסביר את העובדה שמעסיקיי אינם מעריכים אותי? לא במשכורת נאה ואפילו לא בלתת לי כיסא שהמשענת שלו לא זזה אחורה בכל פעם שאני נשענת. זה הגיוני שיש עוד הרבה כמוני, הרבה אנשים נולדו לתוך חציו השני, הריק של קו האורך שלהם. אני אוהבת את עבודתי, איני מלינה, לא לשם כך אני כותבת לך. היא עוזרת לי אחר-כך ביציאות בלילות, בהשתנויות שלי. או שבעצם הלילות עוזרים לי לעבודה, לא יודעת. מכתביי הם דמויותיי ו"זליג" הוא הסרט האהוב עלי. בעצם, אחי היקר, זה המכתב הראשון שאני כותבת בשמי ולא בשם מישהו אחר וזה לא קל לי.

בשעה שלוש אני אוספת את חפציי, מיישרת את בגדיי ויוצאת בחזרה לביתי שעוד ריק. מוודאת שהכלים החלביים והבשריים לא התערבבו חלילה, מנקה מעט את מדפי ספרי הקודש, את הרצפה ואת משפחת הפילים שמסודרת על-פי גודל בשורה אופקית מהגדול לקטן, שאין לי מושג מי נתן לנו במתנה ולמה בעלי ממשיך לאסוף אליה עוד פילים. אולי זו דרכו להראות לי שגם הוא מתעניין בתורת כדור-הארץ ובגיאוגרפיה. הוא אומר שהם משרים עליו רוגע. אני מחליפה לבגדי בית שבהם הוא מכיר אותי. זורקת את הפאה מהארון אל המיטה כאילו שהורדתי אותה בזה הרגע מהראש ונכנסת לשמלה ארוכה ונוחה. מורידה את מעט האיפור ששמתי בבוקר ומתקינה ארוחה לבעלי שיחייה. משהו בנוכחותו מלחיץ, כנראה השלווה. נראה שהוא שמח לראות אותי. שואל לשלומי אבל לא באמת מקשיב. ממלמל משהו שקרה לו בעבודה או בדרך לעבודה, גם אני לא באמת מקשיבה. אולי אם היינו מאמצים ילד היינו צריכים לדבר יותר. אולי אז לא היה לי זמן למשחקים שלי, להשתנויות שלי. בעלי איש רגוע, ישן חזק ונעים הליכות. השקט שלו יכול להוציא אותי מדעתי. איך אפשר? אולי תגיד לי אתה דוידי? יש לו סדר יום קבוע והוא מרוצה. מקבל בענווה ובהומור קל את הנקרה ביומו. אין לו מושג מה אני עושה כי הוא לא יכול להעלות בדעתו שאפשרי אפילו רבע מזה. הוא מעורר חמלה. הוא עומד ליד, הוא קם בצד. כמו בשיר שמצאנו באיזה עיתון וקראנו בסתר, זוכר? הוא חצי אדם חצי עץ. אבל בזכות הזוגיות שלנו הוא הופך אותי ללא חריגה בחברה ובכל זאת, גם ללא בודדה. נותן לי מצילו כאילו שזה מובן מאליו ואני מוקירה לו תודה על כך. הוא יכול לשבת. רק לשבת. לפעמים לשבת ולקרוא תהילים, לפעמים לשבת ולראות את פרשת השבוע עם הרב אבידור הכהן או פסוקו של יום בטלוויזיה. ולפעמים לשבת ולהתבונן מהחלון, כאילו משוחח עם אחיו הצמחים הלא מבויתים שבחוץ. אולי הוא מתפלל בראש? לפעמים מעיף בי מבט ומחייך אלי. שמח בחלקו. כשאנחנו שנינו בין אותם ארבעה קירות, אני שוב אותה ילדה נערה בשכונה שלנו בירושלים עם חצאית ארוכה וחיוורון תמידי. או שמא בהירות תמידית? תגיד אתה. אתה ראית אותי כל בוקר אז. גרביונים לבנים עד הברך וחולצת בית-ספר ארוכה מכופתרת בצבע תכלת בהיר, נעלי ספורט. הבגדים נוחים אבל משהו מלחיץ, כנראה הסדר. הכול מאורגן לפי זמנים, עונות, חגים, צומות ותפילות. שעות ארוחות קבועות. חיוורוני נובע מהיותי שקופה. אני פשוט חשה שזה מה שמצופה ממני והופכת לדמות הרצויה, המצופה. ממש כמו המכתבים שאני כותבת כיום. ממש כמו האנשים שאני נכנסת אליהם. הקדוש ברוך הוא בירך אותי בהזדהות יתר. או שמא בחוסר עמוד שדרה? חוסר גבולות? תגיד אתה. תגיד משהו אחי.
השוני היחיד בבית שלנו היה העציצים במרפסת הקטנה, זוכר? לאמא תמיד היו המון עציצים בניגוד לכל השכנים, בניגוד לכל השכונה בניגוד לכל העיר נדמה לי לפעמים. איתם היא דיברה יותר מאשר איתנו. היתה אומרת שהם חסרי ישע וצריך קודם כל לדאוג להם. אני אהבתי להשקות אותם, לראות איך הם משתנים ללא מילים. אולי זה מה שמחבר אותי עם בעלי העצי. שיחייה.

זה מתחיל בערב. כשאני יורדת לזרוק את הזבל, אני מסתכלת על האוטו המאובק שלנו. אם יש עקבות של חתול על מכסה המנוע או על הגג זה הסימן שלי. הלילה אחליף זהות פעם נוספת ולא רק במכתב מנהלי. בכל נימיי, בכל רמ"ח איבריי. אתגר קרת ווודי אלן לא המציאו כלום. או שהם מכירים אותי או, כמו שאמרתי, יש עוד רבים כמוני, כמו שחושבים בעצם גם מעסיקיי.

לפני החתונה היו לי יותר אפשרויות משחק. לא התחשבתי באיש. היום אני צריכה להקפיד על שעות ועל הסוואה. יש גם ימים שאני אותו בן-אדם כל היום. פשוט מפני שאינני מצליחה למצוא את הזמן הנכון. אבל היתרון שיש לי היום הוא הניסיון, הבשלות. אני לא משחקת כמו ילדה, אני באמת נכנסת לדמות. ואיני מתכוונת במישור הנפשי בלבד, כבר ציינתי, כל גופי משתנה. כן כן, אחי הרחוק. זה העניין, אני הופכת לאדם אחר.
אני חוששת שאם נפגש בעתיד אולי לא תזהה אותי. אני חוששת שכל דמות שנכנסתי לתוכה השאירה על גופי סימן חיצוני. לי זה לא מפריע כי מילדות לא היתה עבורי משמעות יתרה לגופי. פעם למשל ראיתי במראה שהאף שלי לא חזר לצורתו הקטנה, הראשונית, אחרי שהפכתי לאיש שדומה לפול גוגן, או שפעם האצבעות שלי התארכו ולא חזרו לעצמן לאחר שהייתי פסנתרנית מוכשרת שמתאמנת חמש שעות כל יום. ויש לי עוד דוגמאות שאני נבוכה להעלות על הכתב, גם ככה עכשיו אתה בטח כבר חושב שאני משוגעת ואולי שוקל להפסיק לקרוא אותי כאן. בבקשה אל תפסיק, רחוקי שלי, בבקשה תמשיך ותבורך.

ביציאתי מדירתנו בקומה ארבע על קו האורך של הבניין, כשאני נכנסת למעלית, הדלת נסגרת ומיד נפתחת שוב כאילו שעוד מישהו שקוף רץ אחרי. זה קורה לי תמיד, אל תחשוב שאני מספרת לך על מקרה חד פעמי, ובכל מקום, לא רק בבניין שלי. המישהו השקוף הזה כנראה תמיד רץ אחרי, פשוט כשנכנסים למעליות זה הופך אותו למובהק.
אחר-כך הדמות השקופה הזאת נכנסת לתוכי פנימה, מדגדגת אותי לאורך עמוד השדרה. אתה שומע, זה מדגדג נורא ונעים נורא ואז פתאום אני מרגישה כאב חד, כמו מה-שמו, סליחה, שנכנס לפני הזמן ואופס היא בפנים וזה כבר מעבר לשליטתי השינוי שהיא מחוללת.
אני יוצאת בשקט מהבית, הדמות, כבר ציינתי, נכנסת אחרי למעלית, אני מנקה איפה שהחתול דרך על האוטו ונוסעת. לא בגדים מכובדים של עבודה, לא שמלות חסודות, סתם טריקו וג'ינס. והכביש קצר או ארוך, רטוב מגשם או לוהט משמש, כבר לוקח אותי. לפעמים זה לחוף ים מבודד, למשל. אני יושבת שם ולא חושבת כמעט על כלום (ממש כמו בעלי, שככה יהיה לי טוב) מזמזמת שיר שהתנגן בדרך ברדיו ונזכרת בילדותי הבהירה, הרזה, מלאת הדמיון,  "my roots are on both sides of the sea… שורשי בשני נופים שונים…"  איני אישה ואיני גבר, אני הכול. איני ילדה ואיני רעיה, אני כולם. אני עץ וחול ומים. בעיקר מים, משתנה כמוהם לפי הצורה שסוגרת עלי. מי שישב לידי וישוחח איתי, אקבל אלי את דמותו. ממעמקים אקבל. אשתנה מכף רגל ועד ראש. אעלם מכף רגל ועד ראש. בהתחלה בהרגשה, אחר-כך בצורת המחשבה, ואז באופן הדיבור ולאט לאט אקבל גם את צורתו החיצונית ואת מבע עיניו. כן כן, ריבונו של עולם! אני יכולה להפוך לאדם אחר! להיעלם ולהיטמע בתוכו. אתה מבין? כל אדם, כל בריאה, כל תרבות. הדמות השקופה ההיא שבתוכי, שרצה אחרי, שחודרת אלי, מתחילה לזוז, לדגדג, לדקור ולפעמים להוציא קולות משונים. עיוותים קלים משנים מעט את צורתי, כל גופי משתנה. לא סתם אמרתי שאין לי גבולות, שאין לי עצמות. השינוי נעים וכואב ומפחיד בו זמנית. מלווה בחשש שמא לא תהיה דרך חזרה או שמא הכאב יהיה בלתי נסבל ולא אעמוד בשינוי. בשלב זה אני כבר לא זוכרת מה קורה אני רק יודעת שאיני קיימת יותר כגוף אך כל כולי בתוך גוף אחר. אני בתוך גוף אחר כמו שהדמות השקופה בתוכי. הפכתי לאדם אחר, עברתי קו, קו אורך. עשיתי זאת שוב, עמדתי בשינוי. אלוהים מעמיד אותי במבחן כל פעם מחדש ועוד לא קרה שאכזבתי אותו.

יש לי יכולות. בורכתי להיות ליגה אחת מעל הרוב, ישתבח שמו. אמנם מתוך מצוקה וחסכים הגעתי לידי מיצוי תכונותיי, (או שמא חוסר תכונותיי?) אבל מי לא הגיע לאן שהגיע שלא מתוך קושי? דוידי, אחי בכורי, יקירי, אל תכעס עלי. אל תשתוק אלי כמו אמא. תבין, אין לי יכולת לתעד את ההשתנות. אין לנו מצלמה. גם אם היתה, ספק אם הייתי מצליחה לצלם במעמד ההשתנות. בדידות גדולה אני חשה לאורך כל יום, לאורך כל שעה. בדידות של מי שראה וחווה משהו אחר. משהו שאם אחרים ידעו, יחשבו אותי למשוגעת. אני עושה דברים שאין לי דרך להסביר מלבד ההסבר על המים העמוקים שלי, אי-שם באוקיינוס השקט, בצידו השני של כדור הארץ, בנקודת המראה של ירושלים, של ביתי, שלי. כה בודדה אני אחי יקירי. אולי תבוא לבקר? אולי תביא מצלמה? אולי תחזור הביתה?

הו אלוהים, מחשבה מכרסמת בתוכי שמשחקי ההשתנות שלי הם שהביאו עלי את עקרותי. מחשבה זו קשה מנשוא. להעלותה כאן על הכתב קשה שבעתיים. אני אשמה. אשמה בהכול — באמא אילמת מרצון, בעזיבתך, באי יכולתי להביא תינוק לעולם. איני אדם הרואה צל הרים כהרים. יודעת אני היטב הפרדה בין מציאות לדמיון ואיני הוזה. אתה מבין? אמת צרופה אני כותבת לך. מדוע מעולם לא כתבת לי? מדוע נסעת רחוק כל-כך? מפני מה ברחת? מאמא חסרת המילים? מפני? שמא יכולת לראות את מוזרותי כבר אז? או שמא אני חוטאת במחשבה שהכול קשור אלי? אולי גם לך היו תכונות מיוחדות משלך? נפלאות דרכי האל. ספר לי בבקשה. מבטיחה להקשיב.

אני יושבת וכותבת לך ממקום קטן וסגור כדי לא לראות איש ולא לדבר עם איש ולשמור על צלילות דעתי. כותבת כדי לחדד את דעתי, שהתערבבה לה מזמן עם דעות האנשים האחרים שנכנסתי לראשם. אני כותבת לך למרות החשש שלא תאמין לאף מילה.

אני חושבת שההשתנות שלי, הכניסה שלי לתוך גוף אחר, נובעת מהרגשת השקיפות שהוטבעה בי מילדות, שהפכה לאמיתית. כמה חשוב לתת משמעות לתינוקות, לא לשתוק אליהם, לא להסתכל דרכם כמו דרך זכוכית. בכל העולם זה נכון, בכל הדתות, בכל התרבויות, בכל קווי האורך והרוחב. תאמין לי, מניסיון אני מדברת. מניסיון של הרבה אנשים. אולי אם נחדש את הקשר אתה תהיה זה שירגיש בחסרוני כשאני נבלעת אל תוך אדם אחר. אתה תהיה זה שיצלם. אתה תהיה זה שבזכותו אחזור להרגיש את עצמי, שבזכותו לא ארצה יותר להשתנות, לא אוכל יותר, שבזכותו אשב כאן באור החלש ואכתוב לראשונה על עצמי.

דוידי, זוכר איך היינו משחקים בלמי תצא המודעה הכי מצחיקה בעיתון שעוטף את האבוקדו? אמא נתנה לנו את האבוקדויים הקשים ואנחנו עטפנו אותם בעיתון, מתפקעים בשקט מצחוק מכל מיני פרצופים מצולמים שהתעוותו מהקיפול או מודעות שנראו לנו כמו בדיחה. אמא אפילו לא ידעה שאנחנו משחקים. היינו ילדים כל-כך טובים. חיקיתי אותך בכול. רציתי את העיניים שלך ואת האף היפה שלך שקצת זז כל פעם שאתה מחייך או צוחק. רציתי להיות אתה והאמנתי שאין דבר העומד בפני הרצון. אולי שם הכול התחיל, עוד לפני גיל 13 ו-47 דקות, באמצע שיעור גיאוגרפיה, אולי אתה היית הראשון.
היית הכי חכם בעולם בשבילי והכי מצחיק ואז נסעת בלי הודעה מוקדמת לאיזו פנימייה ואני נאלצתי להישאר לבד עם אמא ועם הרצון להיות אתה. דמיינתי מה אתה עושה, איך נראה בית-הכנסת, מי מתפלל לידך, עם מי אתה משחק, איך אתה צוחק בשקט, איך אתה משתנה עם גדילתך. ואז חזרת, אחרי יותר משנה, לשבועות ספורים ונסעת שוב, הפעם ללמוד באנטוורפן ונשארת שם. ובגלל שאתה כל-כך רחוק אני יכולה לכתוב לך. כי אין לך מה לעשות עם המילים שלי שם, רק לקרוא אותן ולדמיין איך החיים המשונים שלי נראים כאן.

בלילות הרבים והטרופים בהם אני משתנה, אני הכול מכול. נכנסתי כבר לתוך הרבה אנשים. הייתי בהרבה מקומות. אצל חלק השינוי קורה מהר ובקלות ואצל אחרים זה קשה וארוך וכואב. אבל אני מצליחה את כולם. ממשורר ירושלמי מחונן עד רופא הודי מדופלם ועד צבָעי מעקות ושפתי מדרכות, עובד קבלן מטעם העירייה או צייד חוגלות משועמם. לא פעם גם הפקרתי את גופי ללא פחד, ללא ידיעה אם צפוי לי סבל או הנאה, בשביל להכיר טוב יותר את בן שיחי, את מושא השתנותי, את הכלי אליו אכנס כמו מים לבקבוק. כל תרבויות העולם ספוגות אצלי בדם. אני אנציקלופדיית תרבות לנוער הוצאת מסדה בשר ודם.
בסוף כל לילה כזה אני מזדחלת הביתה למיטה וישנה שינה טרופה וקצרה. מיותר לציין שבעלי לא שם לב ליציאתי ולשובי. ישן כמו בול עץ. כל השינויים האלו לאורך השנים הותירו, כבר ציינתי, סימנים על עורי ושרירי. על אפי ועל אצבעותיי. פעם למשל הפופיק שלי הפך משקוע לבולט ולא חזר לשקוע שוב. כשאני כלום, כמו עכשיו, רואים את זה בבירור. הייתי רוצה להשוות תמונה שלי מפעם לתמונה מעכשיו. אם רק היו לי תמונות. אני נראית ודאי מבוגרת מכפי גילי. כמו הנשים מהשכונה שלנו, קשות היום, שגידלו עשרה ילדים. זוכר איך עוד כילדים אמרנו שאנחנו לא רוצים להיות כאלה מבוגרים?
אני לא כותבת בשביל לבקש עזרה כספית, גם לא מצלמה. אנחנו מסתדרים ברוך השם. אפילו מכונית יש לנו. כותבת רק בשביל שעוד מישהו בעולם ידע באיזו קלות אני מוותרת על עצמי והופכת לכל אחד אחר. משנה דעה, משנה צורה, כאילו שכל אחד אחר טוב ממני. אתה מבין? הכול נובע מתוך רגשי נחיתות ושקיפות שאלוהים לא חסך ממני.

אחת הדמויות שהכי אהבתי להיות היתה הנזירה מרייה מבית המחסה לילדים "שונים" כפי שהיא הגדירה אותם, במנזר שם למעלה בקצה אבו-גוש. כשפגשתי אותה לא חזרתי בסוף אותו לילה הביתה. התקשרתי ואמרתי לעץ היקר שלי שיש איזה עניין משפחתי, משהו מהצד של סבתא שלי ואני צריכה להיות מחוץ לעיר כמה ימים אז שיאכל בבקשה בחוץ עד שאחזור ואני ממש מצטערת ובעזרת השם, הכול לטובה ושלא ידאג. הוא לא שאל שאלות והנהן לתוך השפופרת. בחיי איך מצאתי אותו. הייתי איתה כמה ימים, עם הנזירה מרייה, וטיפלתי בילדים האלו. מתינוקות שננטשו עד נערים שברחו. ילדים אבודים בתוך נוף שקט וגנים פסטורליים. מתפללים כל בוקר וערב. ראיתי אותך ואותי ילדים ונזכרתי איך ברחנו ערב אחד, עלינו על אוטובוס לרחוב דוד המלך והתגנבנו למלון קינג דייויד, הקפנו אותו והתיישבנו על הדשא שמאחוריו מביטים על העיר העתיקה. יש בה הכול בעיר העתיקה, כמו בתוכי. בקושי יכולנו לדבר מעוצמת הנוף. אתה חייב לזכור דוידי, ישבנו שם ככה בשקט לפחות שעה. עד שנעשה קר מאוד ועד שפחדנו. ככה בדיוק הרגשתי בתוך הנזירה מרייה. קצת פחד, קצת קור והרבה ילדים "מיוחדים" בתוך נוף. נוף עירם, נוף ביתם. ילדים חסרי נקודת מראה על המרידיאן שלהם. לילדים אין דת. לילדים יש רק את נוף ילדותם. הייתי לכמה ימים חלק מהנוף של הילדים במנזר באבו-גוש והרגשתי שייכת. היה לי קשה לעזוב. מרייה השאירה בי סימן מובהק – הלב שלי גדל, אני יודעת, הלב שלי ממש גדל. דווקא שם אצלה הרגשתי שורשים. כאילו שכל סגולותיי, שסיפרתי לך עליהן, נועדו למקום יפה ושקט זה. איך תבין זאת? למנזר! שאלוהים יעזור לי. לא היה לי האומץ להישאר שם לתמיד. לא יודעת אם היתה לי היכולת, פחדתי לנסות.

אני יושבת פה ומסתכלת, כמו שאני אוהבת, דרך כוס הזכוכית העבה שבידי, על העיוות הקל ושבירת הכללים המוכרים לעין. דוידי אחי היקר והיחיד, זה המכתב הראשון שאני כותבת שלא לצורך עבודה, שאינו רשמי בשום צורה, אבל שהוא אבן יסוד בציור מפת העולם האישית שלי. נשארת בן 16 בראשי, מנפנף בידך ובכל גופך, מזיז קצת את האף החמוד שלך וצוחק בשקט מחלון האוטובוס. עוזב את הבית, ואני לא רוצה לקלקל זיכרון זה. אני אסתדר בעזרת השם. סך-הכול אני מכירה ממש מבפנים הרבה אנשים, לא? אז למה עצוב לי? יש עוד רבים כמוני, לא? כתבו עליהם, עשו סרטים על אנשים עם יכולות כמו שלי או דומות. העולם מלא באנשים שמחפשים מקום אחר, בית אחר, ילדות אחרת. איני שונה באמת. רק רוצה לחזור לנקודת האמצע שלי, רק פיתחתי יכולות, אני רק מחפשת קו אורך אחר. חזור אלי דוידי, חזור לקו הולדתך, למרידיאן שלך, לנוף ילדותך, לביתך, ותבורך. חזור למפה שלי, ציירתי אותך עליה עוד בשיעור הגיאוגרפיה הראשון שלי. אני רוצה להוכיח שלתאוריה שלי יש יוצא מן הכלל, שגם אם נקודת המראה שלי היא אי-שם בלב האוקיינוס השקט עדיין יש סיכוי שלא אעלם, שלא אכחד, שיש לי סיכוי כמו לשבט הטוטסי.
נשבעת לך בעצמות שאין לי שאנסה להשתנות, כלומר לא להשתנות, אם תבוא.

שלך,

שרי

מחיר הסודות

מחיר הסודות פורסם ב"צ'יקיטיטו" מס' 5

מחיר הסודות

מחיר הסודות

כשהחיות נסו הבנתי שאני כבר בצרה איומה. הייתי צריכה להרגיש בעצמי שהפחד מתקרב, אבל כל החיות ברחו על נפשן לפני. נשארתי מאחורה לבד והאיש ירה בי. צעקתי ופקחתי עיניים.
אחר-כך שמעתי מוזיקה מתנגנת מרחוק. ידעתי שאני בבית. אלה צלילי חליל המוכרים לי מילדות. קמתי ופתחתי חלון לאוויר הקר. יכולתי עוד לשמוע ברוח את דהרת החיות ולהריח את הריח שהשאיר השובל שלהן.
מזגתי כוס מים במטבח המלוכלך. שטפתי פנים. היה לי ברור שעלי לעזוב בריצה, לפני שהסוד ייוודע, לפני שיתעורר ויקום שאר העולם ויחיה. אבל לא זזתי.
ניקיתי מעט את הרצפה. הכנתי ארוחת בוקר לבני הבית שעוד מעט יגמר להם הלילה. חזרתי והמשכתי לקחת סיכון כמו בכל הימים הקודמים.
בלילה הבא אמות מוות אחר.

 

הצעיף (או אורחת ליום אחד)

הצעיף (או אורחת ליום אחד)

רק בימים מאוד מאוד קרים אני מוציאה מהארון ולובשת את הצעיף העבה, הצבעוני, המעט מחוספס והחם כל-כך של רני.
הוא תמיד מקופל שם בארון מאחורה, אני יודעת בדיוק איפה. יש חורפים שלא מספיק קר והוא בכלל לא בשימוש.

 לפני שנים רבות קניתי צעיף בחו"ל, בליאז', בלגיה. הייתי לובשת אותו כל יום לאורך כל החורף. צעיף ארוך, אפרורי, רך ונעים. רני הציע לי להתחלף איתו. בהתחלה לא הסכמתי. בכל זאת, הצעיף הפשוט, שמתאים כמעט לכל בגד, הכל-כך שימושי שלי. אבל רני רצה. וביקש. והתעקש. ואני ידעתי שזה לא יהיה ליום ולא לשבוע, שזה יהיה לתמיד.

 הלימודים באוניברסיטה העברית בהר הצופים הזכירו לי את בלגיה. הצעיף הפך מפריט יופי לבגד חובה. הקור הירושלמי השרה אווירה אירופאית. והסטודנטים בחוג לגיאוגרפיה הכירו כל מקום שחשבתי שרק אני מכירה, למשל ליאז'. כולם היו אדיבים נחמדים אלי למרות שלא הכרתי אותם קודם והרגשתי כמו תיירת בארצי. ורני, רני היה מגנט. כמו סלעים שמתמצקים תמיד לכיוון הצפון המגנטי כך כולם היו פונים תמיד מעט לכיוונו, רוצים לדעת מה הוא חושב, רוצים לשמוע מה הוא אומר, למרות שלא דיבר רבות, רוצים את קרבתו.

 בוקר חורפי אחד, ללא החלטה מוקדמת, במקום לרדת בשביל לכיוון האוניברסיטה וללכת לעוד יום לימודים, עליתי ללא הזמנה לדירה של רני. הוא עוד היה במיטה ואפילו התעצל לקום לפתוח את הדלת, רק אמר "פתוח" בקול מנומנם. נכנסתי. הוא סימן לי ביד על הצד הריק של המיטה. הורדתי רק את הנעליים וקפצתי מתחת לשמיכה על-ידו. היינו ככה המון זמן. דיברנו וצחקנו. אחר-כך הוא ביקש לראות את כפות הרגליים שלי. הורדתי את הגרביים. רני אמר לי שיש בהן משהו. והמשכנו לדבר. השעות חלפו. הוא הכין לנו ארוחת צהריים טעימה מקצת מאוד דברים שהיו אצלו במקרר. בצהריים יצאנו לשמש בגג ורני גילגל לי סיגריה. חשבנו על הלימודים שאנחנו מפסידים היום. כשהתחיל להתקרר בחוץ נכנסנו חזרה. משום-מה ובאופן רציני ביותר, הוא הראה לי את הארון שלו, מבפנים. הרגשתי שאני רואה את רני מבפנים, כל כך עמוק שאני יכולה ממש לגעת במגנט שלו, לכוון אותו, להטעין או לנטרל אותו. אני יכולה לבודד את כח המשיכה שלו. אני. ראיתי את הצעיף העבה שלו תלוי שם, ענק ובולט, כמו נחש צבעוני מתנדנד על ענף עץ, משחר לטרף וזה קרע אותי מצחוק. התפוצצתי מצחוק. רני נדבק ובכינו על הרצפה מרוב צחוק עד שכאבה לנו הבטן. משכתי את הצעיף שלו מהארון לרצפה ועטפתי את צווארי בו. את שלי הנחתי על צווארו לאט ובעדינות. רציתי להגיד משהו, למשל לשאול אם זה עבודת יד או קנוי? רציתי להזיז משהו, למשל לשים את כף ידי על כתפו. ישבנו ככה קרובים, זו מול זה אבל הפעם שתקנו. קצות הצעיפים שלנו נגעו זה בזה. הסתכלתי על כפות רגלי ומרוב שקט אני חושבת ששמעתי קולות מקצה כדור הארץ, קולות של צפון מגנטי.

ואז הוא הושיט יד והביא ממדף קרוב ספר צילומי מטוסים גדול. הסתכלנו בספר הצילומים החדש שרני קנה, עם תמונות של מטוסים. שמנו-לב שכל המטוסים בתמונות לא המריאו אלא היו על הקרקע. כולם היו על הרצפה כמו חיות גדולות, עצובות ומתקשות.

ואחר-כך הלכתי. לפני שיהיה קר, לפני שיהיה חושך גמור ולפני שזוהר, החברה שלו, תחזור. למרות שהוא לא אמר לי ולא ביקש.

 כל חורף, רק אם מאוד קר, אני פותחת את הארון ומסתכלת על הצעיף העבה והצבעוני של רני מקופל במקומו הקבוע, ומנסה לדמיין את הצעיף הבלגי, הנעים והרך שלי מוסתר עמוק בבפנים של הארון שלו, איפשהו בעולם, אולי אפילו ממש פה קרוב.

זמן השמלה – סיפור שלי באתר "ליריקה"

קישור

סיפור קצר שלי עלה לאוויר באתר "ליריקה" היפיפה. תודה לענת קוריאל ורונית ליברמנוש.

 

היום בפינת הסיפור הקצר בליריקה: 

זמן השמלה

זמן השמלה / שיר חייק להגיב זמן השמלה / שיר חייק במקום שבאתי ממנו לא היה שום הבדל בין נשים וגברים. כולם התלבשו אותו דבר, דיברו אותו דבר, עבדו באותן עבודות ואולי גם חשבו א�…
LYRICA.ORG.IL

 

לאורך כל קווי הרוחב

אבא שלי הרג דוב. במו ידיו הקפואות הרג אותו. הידיים הגדולות שכרו שמה זהב מגדות הנהרות הקפואים, שבאצבעות ככה חשופות הוציאו דגים מהמים מתחת קרח של נהרות קפואים. אבא שלי עבד בפרך כמו בוני פירמידות בחמסינים של מצריים, אולי זה את תביני יותר. 19- מעלות זה לא משהו שאפשר להבין. גרנו באוהל קטן, באוהל! פאפה ומאמא ואני הקטנצ'יק, וכל הזמן חיינו סביב התנור אבן שבאמצע שלו. 11 חודשים בשנה התנור הזה עבד. הידיים הקפואות של אבא הביאו עצים לתנור זה. אין לי מושג מאיפה כי כלום לא ראיתי שגדל במדבר הלבן הזה. איך אני מסביר לך פחד שתנור יכבה? שאש תפסיק? פחד מוות. אנשים שמה מתו מקור, קפאו למוות. רק דובים יכולים לחיות שם בלי בעיות. חלמנו שאם למות אז עדיף מדוב טורף. מוות מדוב היה נשמע מוות חם, כמעט נעים, והיו מקרים כאלה. על זה לא מדברים אולי כי זה נשמע עוד פחות הגיוני מ 19- מעלות. כולם מדברים על הכלא והשלג והרעב אבל היו גם דובים והיו גם משפחות כמו שלנו שהביאו לכאן בשביל לעבוד לא בשביל כלא. מי את חושבת בנה את כל הכבישים והבניינים שרואים שם היום? מי נגע במו ידיו בזהב ובדגי מאכל ולא יכול כלום לעצמו, רק תלושים? אבא שלי! אבא שלי אמר לי לאהוב אמא רוסיה אז אהבתי. לא ידעתי שיש מקומות אחרים, שיש שמש אחרת, שמזהב זה יש ארמונות במוסקבה, שהם זורקים שם דגים מבושלים לפח. אבל אבא שלי הרג דוב! אני זוכר הרבה שימושים עשינו איתו. אבא לא רק הציל אותנו מטרף, בזכותו היה לנו פרווה, היה לנו נעליים וכן כן, לא היה לנו מחסור באוכל לתקופה.                                                      אחר-כך אבא כבר לא היה בא הרבה זמן. מזל שלנו שלאמא היה עבודה כמו שצריך במפעל. לא העזו לנגוע בה. אמא הבטיחה לי שאבא יחזור. את יודעת, אם הוא היה חוזר לא הייתי עוזב. גם את המקום הכי קר בעולם לא הייתי עוזב. אבא שלי הרג דוב! את שומעת?

כל יום יש לסבא יורי סיפור. אני מקשיבה לו בשקט וחושבת – אם אדם מקיף את אחד הקטבים ועובר דרך כל המרידיאניים, הרי שהוא ביצע לכאורה את הקפת כדור הארץ. אני אוהבת גלובוסים עם קווי רוחב ומרידיאניים זוהרים. אבא של בני הקטן היה מוורנסי. אבא של בני היה מארץ המוצא של תוכי הדררה. הרבה קווים התוכים חצו בשביל להגיע עד פה והם בכלל לא יודעים. בזכותו נולד לי תינוק יפהפה, קטן, צייצן ומעט מלוכסן.

נובוסיבירסק וורנסי הן על אותו קו אורך. מחר אבדוק כמה קווי רוחב יש בין רוסיה להודו. כמה תוכי דררה ירוקים יכולים לעבור את הקווים האלה או כמה שלג צריך בשביל למלא את הקווים האלה. סתם. פשוט הן מתחברות לי כאן, ברמת-גן, בספסל ליד שער הגן של בני. מעלי עץ מלא תוכים מהודו ולצידי סבא אחד מרוסיה, שמחכה כאן לנכד שלו יחד איתי כל יום ומספר סיפורים. ולי החיבור הזה פותח את כל המרידיאניים, את כל השפות.

סבא יורי ניזכר איך אימו שמרה עליו בשלג. כיסתה אותו בשמיכה חמה מלאה בצמר גפן לבן, האכילה אותו דייסה לבנה מתוקה רותחת עם ריח שאין כאן בארץ ושרה לו שיר ערש לבן. הוא היה בוכה ושואל איפה אבא והיא המשיכה לשיר. היא אמרה לו שאבא עוד מעט יחזור והוא שאל אם אבא הלך למלחמה, אם אבא גיבור. היא נישקה אותו במצח ואמרה לו סבלנות ילדי, תזכור את אבא, תזכור

בלילות כאן בארץ, נטולי הדייסה, הוא חולם על סוס לבן וזקֶן, ורוכבו האציל, במעיל, מתקרבים אליו לאט בשלג. הוא יודע, זה אבא אולג. בימים הוא מחכה לנכדו מתחת לעץ מלא תוכים שחושבים שלא רואים אותם בין העלים, שחושבים שלא יודעים שברחו, שאין עכשיו ילד שמחכה שיחזרו

גם לבני הקטן אין אבא!

אני מנסה להגיד לסבא יורי אבל הוא בשלו ואני יושבת וממשיכה להקשיב לסיפור שלו על דגים במים קפואים, על דובים, על ציפייה בשלג הקר ועל חלום על סוס עייף מתקרב בהליכה עם רוכבו האציל בפרווה ומעיל.

בני תמיד רץ קדימה, מגיע לשער ראשון. אני מנפנפת לסבא יורי לשלום. נכדו וודאי מחונך, מרים את הכיסא בסוף כל יום ובטח יוצא מהשער הזה אחרון.

כמו בכל שפה, כמו כל הילדים גם סבא יורי רק רצה כף יד בטוחה, חמה או אפילו קרה, או רגל גדולה לחבק, להקיף בין ידיו. רק רצה אבא שיחמם את ליבו הקט מהזכרונות מהשלג. לעצום עיניים בביטחון שאבא יגיע מחר דבר ראשון. הוא עדיין רוצה יד גדולה אבהית אבל יש לו רק סוס בחלום והוא לא מאמין באמת, שאבא מת.

4021 קילומטר בקו אווירי בין נובוסיבירסק לורנסי. ואותי מעניינים קווי רוחב ואורך זוהרים על הגלובוס וטריקים איך להקיף את כדור הארץ. בחלומות שלי אני רואה תוכים ירוקים משחקים בשלג לבן וילדים בלי אבא הולכים לגן. ילדים בלי אבא הם דומים לאורך כל קווי הרוחב. אין להם מרידיאן מרכזי להסתדר סביבו. אין להם הערכה איפה הקטבים, אין להם קואורדינטות מדויקות. אין להם אבא. בכל השפות.

זה הסיפור שהקראתי

 זמן השמלה

במקום ממנו באתי לא היה שום הבדל בין נשים וגברים. כולם התלבשו אותו דבר, דיברו אותו דבר, עבדו באותן עבודות ואולי גם חשבו אותו דבר, את זה לא ניתן לבדוק. שמלות היו רק בספרים יפים ומעט רומנטיים שקראתי. שם תמיד התאהבו באישה יפה שלבשה שמלה קצרה או אדומה. או אפילו סתם שמלה פשוטה בספרים המעמיקים יותר. אף אחד לא כתב ולא התאהב באישה עם מכנסיים. קיבלתי בהכנעה ובטבעיות את העובדה שבי אף אחד לא יתאהב. זה נראה לי יותר הגיוני מאשר ללבוש פתאום שמלה. וכך חלפו להם נעורי. לא התעמקתי בנושא רדוד זה. היו דברים יותר חשובים מאשר פרטי לבוש או התאהבויות ברות חלוף.

וכך חלפו להן שנות העשרים. וכך חלפו להן כמעט כל שנות השלושים שלי. עד שיום אחד בעודי תופרת כתפייה בשמלה של חברה, שהשתמשה רבות בכישורי הרקמה, התפירה, הגזירה וההדבקה שלי – שאגב גם בנים מהמקום שלי ידעו לעשות, לבשתי אותה. רק בשביל לראות איך זה נראה במראה. רק בבית.

הסתכלתי על עצמי ודמיינתי איך הייתי נראית כילדה בשמלה. איך חיי היו אז מתנפנפים כשמלות ברוח. קלים דקיקים ומֶרגשים.

יצאתי מהבית. עם כפכפי האצבע שלי. אם היה לי שיער ארוך הייתי עושה קוקיות ואפילו מדלגת על המדרכה. כשהגעתי למכון לפיזיותרפיה, לתור שלי, שקבעתי מזמן על הכאבים ברגליים, קיבל אותי אורי בחיוך נבוך. כנראה נראיתי מוזר. אמרתי לו שאני סובלת מכאבי רגליים בגלל שכל החיים הלכתי רק עם מכנסיים. הוא לא ידע מה להגיד אז הוא פשוט ביקש שאוריד את הכפכפים והתחיל לבדוק את כפות הרגליים שלי. עמדתי ככה יחפה, בכל המובנים שיש למילה הזו, והוא לחץ והשווה ודיבר, לא שמעתי מה, ולבסוף קם מהרצפה ואמר שהוא יודע איזה טיפול צריך ושאקבע תור נוסף. בזמן שנכנסתי בחזרה לכפכפים הוא הספיק לצאת לעבר המזכירה ולהגיד לה משהו. בטח כמה כסף לגבות ממני חשבתי. בדרכו חזרה הוא חייך אלי, הסתכל שוב על הרגליים שלי והלך לטפל בבאים בתור.

המזכירה, דליה, ראיתי על התג שענדה, היתה מבוגרת ומלאת אמפתיה או ערמומיות. היא הסתכלה עלי במבט נעים ואמרה "הוא ביקש בעוד יומיים בשעה שמונה, את יכולה?"

"כן" מלמלתי.

"אה, וכדאי לך לתקן שם את הכתפייה היא הולכת להיקרע" אמרה לי דליה בדרכי לדלת והצביעה על השמלה. זמן השמלה שלי פג חשבתי. אנסה את זה שוב עוד יומיים בשמונה.

התייצבתי אחרי יומיים קצת לפני שמונה. התרגשתי כמו לפני ראיון עבודה, רציתי שאורי כבר יראה את השמלה שהספקתי לקנות עוד באותו יום אחרי שיצאתי מהביקור הראשון כאן. חיכיתי הרבה זמן. אני ודליה עם המבטים הלא מובנים שלה. אחרי שכל מיני אנשים יצאו ויצאו הוא סוף סוף בא וקרא לי.

"מצטער על האיחור, היה כאן מאוד עמוס היום וביקשתי שאת תהיי אחרונה. כדי שיהיה לי הרבה זמן. אני צריך לשאול אותך כמה דברים לפני שנתחיל, אכפת לך?" זו רק אני מדמיינת משמעויות שונות במה שהוא אומר או שכך הוא מסביר לכולם? זה בגלל השמלה? למה דליה מחייכת?

לא יודעת איך, אבל מתוך כל השאלות היבשות שלו מצאתי את עצמי מדברת על אורז. והוא ענה לי על אורז. והוא כבר לא רשם כלום בכרטיסייה שלו. הוא הזיז את הכסא שלו לצד שלי של השולחן, התיישב מולי וביקש לראות את אחת הרגליים. ישבתי מולו ורכנתי מעט קדימה בשביל להגיע לרגל. הוא רכן בשביל לראות אותה. נפגשנו במצח. חשבתי האם דליה עוד שם או שהלכה כבר הביתה? ואז הוא נישק אותי. עצמתי עיניים וחשבתי על נעורי חסרי השמלות שתמו עכשיו, כמעט בגיל ארבעים. עצמתי עיניים והתאהבתי באורי, בשמלה וברוח שנכנסה מהחלון.

אולי זו התאהבות חסרת פשר, רדודה ובת חלוף, הרוח תשכך, השמלה תתבלה וגם אורי יחזור הביתה לאישתו היפה ולבנו, אבל היא תמצית כל מחשבות נעוריי שהתגלו כנכונות.