ברית אחיות

הנה זה סוף סוף יוצא לפועל. יש לי משהו לסדר בתל-אביב, לקחתי יום חופש ואזרתי אומץ להתקשר לחברתי השחקנית וקבעתי איתה בחמש בדירה השכורה שלה בתל-אביב.

ישבנו יחד בשולחן מכיתה ו'. לכל מקום הלכנו ביחד. בסופי שבוע תמיד ישנו יחד כל פעם בבית אחת של השניה. אפילו ההורים שלנו הפכו לחברים בזכות החברות שלנו. היה לנו יומן משותף. המצאנו כתב סתרים וכתבנו את כולו בכתב הסתרים. גם אם משהו היה מוצא אותו רק אנחנו יכולנו לקורא בו. ליום שבת היה כתב סתרים שונה. קראנו לו "היומן של שבת". שבת היה גם קיצור של שמותינו. כולם התייחסו אלינו כישות אחת ושמחנו בכך והתחזקנו מכך. כרתנו ברית אחיות.      לימים הייתי חושבת איך זה שבנישואים זה לא עובד ככה.
זה התחיל בכיתה ו'. אני אפילו לא זוכרת איך זה התחיל. זה היה כל-כך טבעי. גם לנו וגם לסובבים אותנו. רק מעטים הרימו גבה וגם זה היה בגלל קנאה. וזה נמשך שנים. גם אחרי הצבא גם כשהיינו סטודנטיות. חברתי למדה משחק בתל-אביב ועד עכשיו היא עוד גרה שם. אני לעומת זאת חזרתי לישוב, מצאתי עבודה מסודרת ונשארתי קרובה לאמא ואבא. אני גם לא זוכרת איך זה הפסיק. הרבה גשם ירד בין תל-אביב לבין הישוב. כל שנה ירד יותר ולאט לאט מחק ושטף לים.

אבל היום יהיה שונה. היום נוכל לדבר כמו פעם, לצחוק ולהיזכר. גם חברתי שמחה לשמוע אותי בטלפון, זיהתה אותי במילה הראשונה, ואמרה לי שרק בחמש היא מסיימת משהו ויותר מאוחר כבר חייבת לצאת שוב להצגה. שהיא ממש מתנצלת שאין לה יותר זמן אבל גם ככה המשכורת לא משהו ואין לה ברירה והיא לא יכולה לבטל. בסדר, גם שעה זה הרבה אחרי כל-כך הרבה שנים.
בשש בבוקר עליתי על האוטובוס כדי להגיע עד שמונה לתל-אביב. אחר-כך עוד אוטובוס עירוני צפוף אחד וכך לא אאחר. כמה תורים ארוכים, סידורים מחויבי משרדי ממשלה משמימים, ארוחה קלה לבד בבית קפה מסביר פנים, קצת זמן להסתובב ולהסתכל על חנויות, אני יכולה אפילו לקנות משהו ולהראות לחברתי.
קר היום אבל זה לא מפריע לי.
הנה הזמן עובר כל-כך מהר ואני כבר עולה על אוטובוס נוסף בדרך לכתובת של חברתי. אני מתרגשת ואני כל-כך מרוצה שסוף סוף הוצאתי אל הפועל את רצוני העתיק. גם השקעתי בלבוש – פשוט ונח אבל גם מאוד מחמיא. להראות טוב אבל לא מגונדר. כמו שבעצם תמיד התלבשנו.
הגעתי. רק רבע לחמש אבל לא נורא עדיף להקדים. אין אף אחד בבית. אז אני מחכה בחוץ, עושה סיבוב סביב הבניין, הקור ממש לא מפריע לי. בחמש אני נכנסת שוב לבניין ולוחצת על הפעמון. עדיין חברתי לא הגיעה. טוב, היא כל-כך עסוקה וודאי קשה לה לעמוד בזמנים. מתחיל לרדת גשם, אני נכנסת לחכות בתוך הבניין הישן, כך אפגוש אותה כבר בכניסה. חמש ורבע. הגשם בחוץ עוד יורד. חמש וחצי. טוב שהבאתי איתי ספר בתיק. שש. אני כבר צריכה להתחיל לחזור, לתפוס את האוטובוס האחרון הביתה. שש וחצי. אני הולכת בגשם השוטף לתחנת האוטובוס. מטרייה לא חשבתי להביא. גם לא חשבתי שחברתי תשכח את הפגישה. אולי הייתי צריכה להתקשר להזכיר לה מוקדם בבוקר לפני שיצאתי לדרך? אולי הייתי צריכה לחכות עוד? לפגוש אותה ולהישאר לישון? למצוא תרוץ למה לא אגיע לעבודה מחר. איך אנשים אחרים תמיד יותר עסוקים ממני? איך זה שהגשם לא מפריע לדמעות?
איך היא יכלה לשכוח?!!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.