קו שמש שהגיע לשולחני בבוקר נגע בי והרדים.
כשהתעוררתי יצאתי מהבנין וחיכיתי על הספסל הקבוע בשמש הנעימה. נרדמתי שוב.
רעש של ילדים העיר אותי. חזרתי הביתה.
לפני השקיעה יצאתי לראות משחק של ילדים בחצר. רציתי נורא לדעת מי ינצח אבל השמש של בין-הערביים שוב ליטפה ונתנה לי נשיקת הרדמה. כמו הפיה הרעה של היפהפייה הנרדמת.
כשהתעוררתי הילדים כבר לא היו שם וגם השמש כבר לא. הייתי עייפה.
חזרתי הביתה, התרחצתי, לבשתי פיג’מה, נכנסתי למיטה ולא הצלחתי להירדם כל הלילה.
חיכיתי לשמש – פיית השינה שלי שתמיד באה.
כשעבדתי בשדות האינסופיים, סדר היום היה מאוד קבוע ומאוד נוקשה. שש בבוקר עם הזריחה פגישה במחסן כלים, קפה קצר וחלוקת עבודה. האחראי תמיד רק מציע איך לחלק בין כולם את העבודה. אף אחד לעולם לא חלק על הצעתו. שמונה ארוחת בוקר. עשר הפסקה במחסן כלים. שתים-עשרה ארוחת צהריים. שתים חזרה לחדרים, חם מידי לכל דבר אחר. מנוחה עד ארבע או עד שמתחיל להיות פחות חם ואחר-כך זמן חופשי.
תמיד עבדתי עם עוד כמה חברים, לא לבד. חשדתי שלא סומכים עלי או שאני לא מספיק יעילה.
כשחילקו לכולם שעונים סירבתי לקבל. חשבתי שאני גם חוסכת הוצאות כך.
תשאלו אותי מה השעה ואני תמיד אדע. תמיד, אבל תמיד, חמש דקות לפני שמישהו היה מסתכל בשעון ומכריז – עוד חמש דקות ארוחת בוקר! כבר ידעתי לפנֵי. סדר היום הקבוע והשמש שמשתנה רק עם עונות השנה היו השעון שלי. השמש היתה החיבור שלי לאדמה, החיבור שלי לשמים.
בערבים מיעטתי לצאת.
את השעון סירבו לא לתת לי, אז השארתי אותו מתחת למיטה.
יום אחד האחראי הציע שאלך לעשב את חלקת השדה הדרומי והרחוק. להפתעתי איש לא צוּות איתי. הלכתי לבד והתחלתי מהתלם הראשון לפי הסדר. העשבים היו עיקשים או שהאדמה היתה קשה. בשש וחצי בבוקר כבר היה מאוד חם. הסתכלתי על השמש וידעתי שיש עוד הרבה זמן עד הפסקת ארוחת הבוקר, והמשכתי. חשבתי שלא שמתי כלל לב לאן נשלחו האחרים. לעבודה יותר קלה או יותר קשה? הזעתי מחום, מפחד הלבד ומשדה תפוחי האדמה שאת סופו עדיין לא ראיתי. הסתכלתי על העשבים הגדולים, על האדמה היבשה, הסתכלתי על השמש שוב, ורצתי מהר לארוחת הבוקר המצילה. אחריה כבר לא מציעים לעשב.
כשהגעתי היה ריק וסגור. מרחוק ראיתי את השעון הגדול על הקיר, שעד לא מזמן היה היחיד – הקדמתי בשעה שלמה!
בשביל זה בדיוק חילקנו שעונים! גערו בי. אבל אני כבר לא שמעתי. רק חשבתי על השמש הבוגדנית שדווקא היום היתה כל-כך חמה וחזקה. מה היא מנסה להגיד לי השמש הלא נאמנה. השמש המנתקת, השורפת?
עזבתי. עזבתי את סדר היום הנוקשה והתחלתי לישון בשמש ולקום בלילה. חסרת יכולת לדעת את הזמן.
היום, הכי אני אוהבת לשכב על הספה בסלון בחורף כשהשמש מהחלון המערבי הגדול של המרפסת נופלת על כפות הרגליים שלי.
בקיץ התריס סגור כי השמש חזקה מידי. אבל בחורף, בימי השמש של החורף, אני שוכבת על הספה, שמה את כפות הרגליים שלי למעלה, על האיזור המואר והחם ונרדמת. זה מֵעבר לשליטתי. אני נרדמת גם אם יש רעש גדול מסביבי. זו השינה הכי נעימה שאני מכירה. שנת אחר-הצהריים של חורף. שנת בין הערביים, שנת שקיעה. אני עוצמת עיניים באור יום ומתעוררת בחושך, מדלגת על המעבר הרך וההדרגתי.