בחלומי שטה רפסודה. ראיתי אותה באמצע האגם. רגועה ויציבה שטה על גליו. רציתי גם. והתחלתי לבנות לי אחת. אבל חסרו לי הרבה סנאדות.
זה היה בחדרה, נסעתי עם דנה. קודם שחינו בבריכה ואכלנו צהריים ואחר-כך התחלנו לתכנן את ארוחת הערב. עם דנה חייתי מארוחה לארוחה, זה נראה לנו טבעי לגמרי.
היא שמעה על המסיבה בחדרה. כניסה חינם כולל ארוחה.
“אבל אנחנו לא מכירות שם אף אחד” ניסיתי להתחמק. אני חשבתי על משהו רק איתה.
“זה כל הכיף” היא אמרה “מצידי תתנהגי כאילו שאת לא מכירה גם אותי”. נסענו.
קודם כל אכלנו. נהנות כמו שתי פושעות שהרגע ביצעו פשע מוצלח ביותר. דנה התחילה לרקוד ונעלמה משדה הראייה שלי. שבעה ועייפה מהדרך לרגע הצטערתי שבאתי. מה לי ולמסיבות? איך השתכנעתי כל כך מהר? בגלל אוכל? מי כל האנשים האלה? נזכרתי ברפסודה השקטה שלי מהלילה. היא היתה הדבר הכי לא שייך למסיבה הרועשת אבל היא העלתה בי חיוך. התחלתי לרקוד. הידיעה שאיש לא מכיר אותי כאן היתה משחררת כמו סם. עד שכמעט לא הכרתי אני את עצמי.
ואז הוא ניגש אלי וביקש את הטלפון. בלי שיחות מסביב. ישר לעניין. אהבתי. אמרתי לו שאם הוא מכאן אז אני גרה רחוק, לא כדאי לו. והמשכתי לרקוד.
ואז הוא ניגש שוב. ביקש את הטלפון ושאל איך קוראים לי. “עידית” שיקרתי. ראיתי שהוא שמנמן וחשבתי איך נוכל לחיות מארוחה לארוחה.
“אני מוכן לנסוע רחוק” הוא אמר. אז נתתי.
למחרת חלמתי שאני מוצאת ומצליחה לחבר עוד סנאדה לרפסודה. התעוררתי בידיעה שעשיתי את המעשה הנכון.
במשך כמעט שנה ערן היה נוסע פעם בשבוע מחדרה לרמת-גן. גיליתי שהוא צעיר ממני. היה לנו כיף ביחד.
במשך כמעט שנה לא חלמתי עוד על רפסודות.
יפה מאד.