התקף צחוק

 אחת בלילה בתחנת האוטובוס ברחוב ארלוזורוב מירי ואני יושבות ולא יכולות להפסיק לצחוק. התגלגלנו. התפקענו. דמענו. “טוב די” היא אמרה לי “מסתכלים עלינו”. “צודקת” עניתי בקושי והשתתקנו לשבריר שניה. לא הסתכלתי עליה אבל שמעתי אותה מתאפקת ועוצרת את הצחוק. “ששש!” לחשתי לה והתפרצנו שוב בצחוק עד דמעות. מירי אמרה שעוד מעט יברח לה פיפי ושכבר כואבת לה הבטן. “צודקת” אמרתי שוב בשיא הרצינות “גם לי” הצלחתי לגמגם בין הנשימות. “חושבים שאנחנו שיכורות” היא ניסתה להגיד לי. צריך כושר בשביל לצחוק כל-כך הרבה זמן רצוף חשבתי לרגע. “מה בכלל היה כל-כך מצחיק???” היא שאלה אותי. על זה לא יכולתי לענות. התפוצצתי מצחוק למראה העיניים הענקיות שלה כשהיא שאלה. ברח לי. ומירי עוד ניסתה להמשיך לדבר מתוך הרעידות שלה. “לא. באמת. איך. התחלנו?” “לא זוכרת” נפלתי למדרכה “אבל איך נפסיק?” בכיתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *