אפרוח מת

זה היה משרד גדול. מין חלל ענק מחולק לתאים. באתי לנקות שם תמיד רק בתשע בערב או אפילו בעשר, כשכולם כבר בבתים המצוחצחים שלהם בקומה ה-20 פלוס, כי כשהמשרד ריק אפשר לשטוף צ'יק צ'ק ולעוף משם. פעם בחודש המנהל היה משאיר לי צ'ק על השולחן שלו ואני הייתי משאירה לו פתק עם רשימת דברים שנגמרו: סמרטוטים, אקונומיקה, ניר-טואלט. נח. לא צריך להוציא אנרגיה על דיבור. שנינו עומדים בהסכם הראשון שעשינו. נראה לי נח גם עם בעל, אבל מה אני יודעת?

יום אחד נעלתי את האופניים החלודות שלי כהרגלי ברחוב החשוך מתחת למשרד ושמתי לב שיש אור למעלה. שכחו הטיפשים. מה אכפת להם? אני גם רוצה שיהיה לי הרבה כסף אבל לעולם לא קינאתי בהם. אם יהיה לי הרבה כסף אני אסתובב כל היום בבית עם תחתונים וכל שנה אחליף גבר. ארשום לו בפתק "סיכמנו עד סוף 95' אנחנו כבר בפברואר 96'. אתה באמת רוצה להישאר? אני כל-כך טובה?" והוא יכתוב לי "מותק, את הכי טובה בעולם. אני מת על התחת שלך." וכל הבולשיט האמריקאי הזה.

בקיצור, עליתי במדרגות המטונפות (המדרגות לא באחריותי, זה בהסכם) ארבע קומות. דלת המשרד היתה פתוחה אז לא הספקתי להסדיר את הנשימה. נכנסתי מתנשפת וראיתי שני עובדים, שלא הלכו הביתה, מרימים את העיניים שלהם מהשולחן ואת האוזניים שלהם מהטלפון ומסתכלים עלי משועשעים. נכנסתי מיד למטבח להתחיל בשטיפת הכלים. עד שאסיים, קיוויתי, הם בטח ילכו. זה שדיבר בטלפון הרים את קולו. והרים עוד. ועוד. וצעק. וצרח. הוא קילל. קללות שלא בא לי לכתוב. פחדתי. אחר-כך הוא קצת שתק, הצד השני של הקו לא נשאר חייב כנראה. רציתי שהשיחה הזו כבר תסתיים אבל הוא ממש לא סבל את אישתו והתחיל שוב לשאוג ולצעוק ולצרוח וטרק את הטלפון. הוא בא למטבח ושתה מים. השפלתי מבט. לא היה לי נעים ששמעתי את השיחה (אבל איך יכולתי שלא?) וגם שנאתי אותו עכשיו וריחמתי על אישתו. הוא התיישב ואני יצאתי. מבטי נתקל בבחור השני. בניגוד להרגלי השתיקה שלי שאלתי אותו מה קרה. "עיזבי, זה לא משנה" הוא ענה.

"אבל למה ככה? מסכנה."

"את לא יודעת כלום אז אל תבחרי צד."

"אם אני שומעת צד אחד מדבר ככה אני תמיד אבחר את הצד השני."

"מה קרה? לא שמעת אף פעם צעקות? אולי זה מגיע לה? את לא יודעת איך היא מאמללת אותו כבר שנים. היא נוראית."

"עדיין…" התחלתי להגיד כשהראשון יצא מהמטבח. הזזתי  את המגב מצד לצד כאילו שאני באמצע השטיפה. השני החזיר את העיניים שלו, שפלשו ולא פסחו אל אף חלק בגוף שלי, לניירות.

אחרי שעה סיימתי והלכתי. הם עוד היו שם.

באמצע הלילה, כשהרוח קרה וכואבת מכה על פני, ברכיבה מהירה חזרה למיטתי הריקה, לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. על הסרט האמריקאי של עשירים וטוב להם ושל בעל בהתכתבות. לפחות יש לו אישה לריב איתה. תתחילי לחיות, מנקה אידיאליסטית עלובה. חושבת שהיא יודעת הכל. יכולת למשל לשכב עכשיו עם שניהם, אחד שכבר עשה את זה בדמיונו והשני שמת לנקום באישתו. תתחילי להרוויח משהו אחר בחיים. לא רק ניסיונות להרוויח כסף. תחליפי סרט, תחליפי אידיאולוגיה. תבקעי כבר מהביצה הזאת אחרת תגמרי בתוכה אפרוח יפה וחמוד אבל מת.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.