ניק הויקינג הקטן

ניקולס היה בן להורים דנים גרושים. הוא בא עם אבא שלו לטייל בירושלים. תאונת דרכים מחרידה קטעה את המסע שלהם. אביו נהרג במקום. ניק היה מאושפז פחות משבוע. נס. לא היה הסבר אחר. אימו ובן זוגה החדש באו מדנמרק למחרת להיות לידו. זוג בלונדינים, ענקיים, מלאי קעקועים: ויקינגים ללא צל של ספק. המראה שלהם עורר רתיעה ופחד. בעיקר שלה.

ניק, הויקינג הקטן, אולי בן שבע, ניסה להבין מה מדברים עליו. אימו ניסתה לעזור לו אבל גם היא לא הבינה הרבה. ראיתי אותה יושבת שם בגופה הענק, לבד רוב הזמן, על יד הגור שלה. אחרי יומיים נכנסתי. השיער הצהוב שלה היה מבולגן ופרוע, היה ריח לא טוב בחדר והרגשתי, איך לא, נורא קטנה. הסתכלתי עליה. עיני התכלת שלה היו לחות ואבודות. שאלתי אותה "איך אתם מרגישים?" היא קמה מהכיסא והתקרבה אלי. עכשיו היא כבר נראתה כועסת. בשביל מה נכנסתי לכאן? חשבתי, טוב לפחות שהחבר שלה לא פה. בלעתי רוק והרמתי את ראשי אליה. היא התחילה לדבר באנגלית, שלא עולה על האנגלית העילגת שלי, ותוך כדי דיבור לא יכלה לעצור את הבכי. כבר לא הבנתי מילה. הושטתי לה טישו. היא לקחה. הרגשתי כמו מי שמצליחה להתקרב לחיה לא מאולפת. היא התיישבה בחזרה, הסתכלה על ניקי שלה ונרגעה קצת. היא חזרה על מה שניסתה לומר קודם:  "אני כבר שלושה ימים פה, איש עוד לא הראה לי איפה המגבות, איפה הפיג'מות. איש לא הסביר לי מה מותר מה אסור. רוצים שאפתח את הארונות לחפש בעצמי? זה מותר? לא התקלחתי שלושה ימים, לא החלפתי לילד פיג'מה. מזל שיאן מביא לי אוכל. כל-כך לא מנומס. בדנמרק לא עושים ככה." ככל שהיא המשיכה לדבר היא נהיית יותר נמוכה ופחות רחבה. ככל שהיא המשיכה לדבר אני, וכל מה שאני מייצגת, נהייתי יותר מפלצתית. היוצרות התהפכו, אני הייתי החיה הענקית והיא היתה חסרת האונים. איזה חוסר הבנה, כך נולדות מלחמות, חשבתי.

יאן חזר עם בקבוק דיאט קולה 1.5 ליטר. בידיו הענקיות היה נראה כאילו הוא מחזיק חציל קליל. הוא דיבר אליה באנגלית כדי שגם אני אבין: "ציפצפו לי עכשיו כשעברתי במעבר חציה. מה יש להם?"

ניק, עדיין מחוסר קעקועים, פקח עיניים גדולות ושאל משהו בדנית את אמא שלו. היא ענתה לו משהו וליטפה את שערו. משפחת הויקינגים נראתה לי כמו כל משפחה אחרת. הראיתי להם איפה נמצא כל דבר והסברתי שמקובל לקחת לבד, אפילו קצת יותר ממה שצריך, כי עוד מעט לא ישאר. השתדלתי להיות מנומסת. ביקרתי אותם כל יום במהלך שלושת הימים הבאים. לפני שעזבו הם הזמינו אותי לדנמרק. לעקוב מקרוב אחרי הנס שלהם ניקי. שאלתי אותם בחיוך איפה כדאי לעשות קעקוע לפני כן. "בשביל לקצר את חבלי ההתאקלמות שם" הסברתי. כולנו ידענו, אפילו ניקולס, שההזמנה היתה רק מתוך נימוס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.