לקום בארבע לפנות בוקר זה תמיד עם כאב ראש ובחילה קלה. גם אחרי כוס קפה או שתיים זה לא עובר. בארבע לפנות בוקר כבר אי אפשר להירדם שוב אפילו אם יושבים בהסעה והמנוע מנדנד אותך כמו אמא גדולה שטופחת על תינוק.
בחמש בבוקר כבר ממתין לך שדה עצום, גם לו קר, ואתה ממתין לשמוע מה השדה צריך: ניקוש עשבים, ניכוי כנימות… הקור חודר כואב ואור חלש מאיר את האדמה. אבל אתה רואה זריחה! כמעט נוגע בה.
בשמונה בבוקר כבר חם מידי לעבודה כזאת. בדרך להסעה חזרה אתה מקיא כי לא אכלת ארבע שעות, כי לא עבר לך כאב הראש, כי את הזריחה הזאתי לא תראה שוב.
דרך אחרת להחזיר חובות היא במפעל המייצר קטטרים לגברים. השעות סבירות והאולם מחומם או מקורר לפי הצורך. כל שעליך לעשות הוא למתוח את הגומי הזה על מוט פלסטיק זקוף, מעט יותר גדול ועבה מהממוצע, ולבדוק שאין בו חורים מיותרים. מיותר לומר על מה אתה מתחיל לחשוב. אבל האמת, אחרי שעתיים בלי הפסקה אתה כבר לא חושב על כלום. אפילו אם אתה בחורה.
תגידו אתם מה עדיף.
בכל אופן, אופיי עוצב. כל מה שאני צריך היום, וכבר עברו יותר מעשרים שנה, זה להיות קרוב לאדמה ושיעמוד לי.