זה היה יום או יומיים אחרי הלידה. היה צריך לעשות לתינוקת אמבטיה. ולא ידעתי איך. לא ידעתי איך למלא את הכיור הגדול בחדר במחלקת יולדות. לא ידעתי אם הוא מספיק נקי. האם חומר הניקוי בארון מתחת מיועד לנקות אותו לפני השימוש של תינוק חדש, או שהוא מסוכן? לא ידעתי כמה מים למלא ובאיזה חום?
שלומית באה לבקר. מלאת חיים ומרץ. בדיוק הפוכה ממני עכשיו, ואני היולדת שזה היום צריך להיות היום המאושר ביותר בחיי. היא תמיד מוצאת זמן בין פגישה לעבודה לילדים. מלאת חיים כבר אמרתי? ישר מבינה את המצב וישר מעשית. ממלאת את הכיור, בודקת, פועלת, פותחת, סוגרת, מגבת. והנה כבר אפשר להכניס את התינוקת. ואז היא מקבלת טלפון וחייבת לרוץ, למהר, לעבור, למקום אחר.
אני נשארת עם כיור מלא ומוכן ועם תינוקת עירומה בידי ושוב איני יכולה לעשות דבר. רק לשבת ולחכות. לדמיין רפסודות על המים ולהתבייש. מי שיכנס יראה את חוסר האונים. את האמבטיה שלא התקיימה מעולם ואת אוזלת היד. וכנראה גם ישמע בכי של תינוקת. ואני יושבת ויושבת ויושבת ולא יכולה לעשות דבר. רק יושבת מול החיים החדשים והקטנים שהבאתי בעצמי לעולם. מדמיינת אותנו בנות 80 ו-50 שטות על הרפסודה במים שבי.