אבא שלי הכי אוהב לראות את סרט החתונה שלהם. זה מה שהוא עושה בזמנו הפנוי. זה היה הרגע המאושר בחיו. הוא כל כך גאה בארגון, בהצלחה וכמובן בבחירה. אמא היתה האישה הכי יפה בעולם ביום ההוא. מדי פעם אני עוד פוגש דודה שמזכירה לי כמה אמא היתה יפה ביום חתונתה, כמו מלאך שבא בטובו לדרוך על אדמת כדור הארץ. אבא לא האמין שזו המציאות, שאמא עכשיו תמיד תהיה איתו, ואמא באמת לא היתה חלק מהמציאות ביום ההוא, היא היתה מלאך שירד משמיים. אולי המלאך חזר אחר כך לשמים? או שהיא היתה סוג של כוכב מפיץ אור שמאז שנחת פה האיר פחות ופחות? ואבא אולי הגיע לשיא בחתונה ואחר כך רק הלך ודעך. שאיפותיו תמו ביום הגדול ההוא.
בכל אופן אני אף פעם לא הסכמתי לראות את הסרט הזה. מהיום שעמדתי על דעתי, הלכתי בבכי ובהפגנתיות לחדר אחר בבית כל עוד הסרט הוקרן בווידיאו הישן בביתנו. לוידיאו ובעיקר לסרטי הוידיאו הישנים היה ריח רע. ריח של אבק, ריח של יום אביך שאי אפשר לראות בו כלום מהמרפסת, שחול וליכלוך עפים יחד באויר החם להחניק, שאם יוצאים החוצה אי אפשר לפתוח את הפה מהפחד שיכנסו אליו החול והליכלוך ואין ברירה אלא לנשום מהאף ולהריח את כל מה שספוג באויר החם.
מצד אחד אני מקנא באבא שהצליח למצוא את אשת חיו ושאין יום המשתווה באושרו ליום חתונתו. אפילו לא לידתי. מצד שני איני מעוניין בחיי נישואים מלאי ריב. גם בתור בן אדם בוגר ומבין שלא הכל שחור ולבן קשה לי לראות את הניגוד החזק הזה אצל הורי. איני מעוניין שהזיכרון הראשון של בני יהיה ריב כלשהו ביני לבין האישה שאבחר, אם אצליח פעם לבחור אחרי שהאחות אֶני שברה את ליבי. ללא ידיעתה.
בכל אופן, כך התחילה להתפתח אצלי ההתנגדות לסרטים בכלל. כך גם גיליתי את הרגישות המיוחדת שלי לריחות. המתנה שנולדתי איתה. לפעמים למשל נדמה לי שאני כמעט מצליח להריח את הירח. ויש לי הרגשה שלא סתם המילים “ריח” ו”ירח” מורכבות מאותן אותיות.