בוקר אחד, כשאבא לא רצה לקום מהמיטה ולצאת מהחושך, הלכתי למטבח להכין לי קפה וראיתי שם את אמא עומדת ולא עושה כלום. עומדת כאילו שוגרה הרגע מחללית אל העולם ישר לתוך המטבח שלנו ומנסה להבין איפה היא. התקרבתי אליה ואמרתי לה "אמא בואי נכין יחד ארוחת בוקר". הוצאתי לה ירקות מהמקרר ונתתי לה לחתוך סלט ואני הכנתי בינתיים את החביתה וסחטתי תפוזים למיץ. ישבנו יחד ואכלנו והבחנתי שאמא כמעט בוכה. "את זוכרת את ארוחת הערב ההיא כשהייתי ילד? רק שנינו, כשגרנו בארצות הברית?" אמא חייכה אלי בין הכמעט דמעות שלה ואמרה לי שגם עכשיו זה כמעט מושלם.
ראיתי כמה אמא הזדקנה ולמרות זאת לא איבדה את העדינות ואת היופי הזה שהיא לא נתנה לאף אחד לראות. חשבתי כמה שאני לא דומה לה וגם לא לאבא. גם כילד לא הייתי דומה להם וגם עכשיו. אולי רופא שלא ישן 36 שעות ואחות מיילדת שבאה לעבודה בשביל להפיג את העצבים שגרומים לה בני ביתה ויילדה עוד שלוש נשים במקביל, התבלבלו לפני 29 שנה.
רציתי לשמח אותה. סיפרתי לה על גלית שהצלחתי להפוך לידידה אמתית אולי אפילו חברה. על הטיול שלי איתה לים. שאלתי את אמא אם הים מפחיד או מרגיע? ואמא, שלא היתה מודעת לשלווה שהיתה בה, אולי כי אף אחד חוץ ממני לא ראה זאת, חייכה ונשארה שותקת.
שמש המליטה בתוך הארון. חמישה שגרים קטנטנים וחמודים. כולם זכרים. קראתי להם בשמות של כוכבי לכת. עזרתי לה לגדל אותם (אני רגיל לעזור לאמא…) הם גדלו מהר ועזבו. שמש נשארה מוקירה לי תודה, מתחככת ברגלי ללא הרף. גם גלית אהבה אותה. רציתי להראות לה את המחבוא של נועם. הלכנו לשם אבל לא היה זכר לקיומו. עשו הרחבה בבניין, שברו את הקיר ועקרו את השיחים. לקח לי הרבה זמן למצוא איפה בדיוק זה היה. לא נשאר פירור, לא קו, לא צבע. עברו יותר מארבע שנים, מה ציפיתי? ציפיתי שדבר לא ישתנה אבל הכל השתנה. אני השתנתי.