אני רואה לפעמים את אמא ואבא הולכים. אבא עם מקל הליכה ואמא אוחזת בידו. לאט. לאט. לאט. הם בכל זאת הצליחו להזדקן יחד. האם הם בגדו? האם הם כבר הפסיקו לריב? הם נראים לי כמו שני ילדים תמימים וחלשים כל-כך. אני רואה את הפחד בעיניהם שמא כבר לא יצליחו להסתדר לבד, שמא ישכח אותם העולם העט קדימה במהירות שאין להשיג, ובעיקר את פחד המוות – מתי זה יקרה ואיך? מה משמעות כל השנים האלה כאן בקומה שנייה בלי מעלית? על מה הם מצטערים? ממה הם מרוצים?
אבא היה יוצא לטייל בבקרים. מסביב הבית וברחוב. לנשום קצת אוויר היה אומר אם היה מטריח את עצמו בדיבור. שפתו התחתונה משתרבבת מטה, מבטו בוהה, מותח טוב טוב את הגרביים, נועל נעליים ישנות ויוצא. לפעמים היה יורד לכביש מבלי לשים לב ונבהל מצפצוף חזק של מכונית. שפתו היתה נופלת עוד קצת, הלשון הכבדה יצאה. מבטו היה מתמקד במכונית והוא היה נעצר. מנסה להבין מה לא בסדר. המכונית וזו שהגיעה אחריה ציפצפו שוב ושוב. דמעות עמדו בעיניו של אבא. הוא הבין. הוא פסע לאט לעבר המדרכה. המכוניות עברו על-ידו וסיננו קללה דרך החלון. אבא חיפש ספסל אבל לא היה אחד בנמצא. פעם הוא היה מתיישב על כל מעקה של אבן אבל עכשיו הוא פחד ליפול. אבא היה חוזר הביתה ומסתכל עלי. לא אומר דבר. גם אני לא. לא ידעתי מה הוא רואה. לפעמים אבא חייך אלי. חייכתי חזרה. הוא שאל אותי איפה נועם? ואחרי שלא עניתי הוא הלך. אמא ואני סידרנו שמישהו יבוא לעזור לו. היה לי ידיד שרצה. לאמא אף פעם לא היה רבה כח ועכשיו יותר מתמיד. מאז ומתמיד להחזיק את הבית היתה מטלה מספיקה עבורה. היא לא רצתה יותר. לעולם לא הבינה איך ניתן לחלוק עבודה זו עם עבודה אחרת המצריכה מחויבות, אחריות ובעיקר עוד מטלה נפשית. הבית לא הפסיק לייצר עבודות ואם היו ימים כאלה, היא תמיד שמרה במגירות מטלות לזמן פנוי כמו לעבור ולבדוק את התשלומים לחברת הביטוח ולקופת החולים. אמא היתה עצובה על אבא ואני חשבתי אם גם אני אשכח פעם את כל מה שקרה לי. כשיש רוח וגשם אני שוכח מה רציתי להגיד. כשאני פותח את החלון אני נזכר, וכל הזכרונות עפים מחוץ לחלון ואז אני שוב שוכח. אולי כך מרגיש אבי שכבר לא זוכר דבר? החלונות שלו פתוחים כל הזמן. הוא כלי מעבר לרוח.