את שירלי פגשתי בסופר. עמדתי וחתכתי לעצמי מלא שקיות ניילון מהגליל במתקן ליד העגבניות. הרגשתי מישהו מאחורי גבי והבטתי אחורה. ראיתי אותה עומדת שם ומחכה. הבנתי שהיא מחכה בסבלנות כבר כמה דקות והבחנתי שבאמת יש לי הרבה שקיות ביד. היא היתה קצת יותר מבוגרת ממני. שיער חום חלק וארוך, אסוף מרושל עם קליפס ובגדים שנראים כאילו שלקחה את מה שהיה ראשון בערימה בארון מבולגן בלי לשים לב. "אני יוצאת דקה לסופר, רק כמה ירקות ולחם, שיקפצו לי כולם". דמיינתי אותה מדברת לעצמה לפני שהיא יוצאת מהבית. היא זזה מעט אחורה כשהסתכלתי עליה ומילמלה "זה בסדר, תמשיך, אני לא ממהרת". היא היתה כל-כך אמיתית, לא מנסה להתייפות לא בבגדים, ולא בקול מחוספס של בוקר. לא עצבנית כמו כל אחד אחר שיכולתי לדמיין עומד שם מאחורי ונוזף בי או פשוט נדחף ולוקח שקית. "הנה, קחי" נתתי לה את כל השקיות שהיו בידי. "זה בסדר, אני עובד פה. זאת העבודה שלי. קחי אותן". אמרתי והסתובבתי להמשיך לחתוך שקיות. לוקח ברצינות מירבית את התפקיד שבזה הרגע הענקתי לעצמי.
שירלי צחקה!
אני התאהבתי.
אנחנו נפגשים לפחות פעם בשבוע. אמא לא יודעת. אמא יודעת ומכירה את גלית המקסימה. אני יודע ששירלי נשואה ויש לה ילד בן שלוש בערך. ראיתי אותו באחת הפגישות. כיף לי איתה היא אמיתית. היא מתעניינת באיך לגדל את בנה הכי טוב שאפשר ואיך לשמור אותי בסוד בתוך תמונת חיי המשפחה שלה. היא לעולם לא מתלבשת חגיגי, לא מתאפרת, נטולת תכשיטים, לא זוכרת תמיד להוריד שערות מכל המקומות, מסתרקת ברישול ועדיין היא הכי נשית ויפה שאפשר להיות. היא כמו ילדה שגדלה בעל כורחה. כל פעם שהיא צוחקת כל הגוף שלי מצטמרר. אני מוכן לעשות בשבילה הכל רק בשביל להסתכל עליה ולראות אותה צוחקת. הגוף שלה צוחק כשאני נוגע בה. היא כל-כך טבעית איתו, לא מנסה להסתיר כלום.
אני חי. ורועד. וצוחק גם.
כשאני אוכל דובדבנים אני חושב על רמת הגולן. לא על הר פוג'י, לא על המטעים עשירי טכנולוגיית ההשקיה והגיזום ולא על מכחולים וציורים יפנים. אני חושב על עץ הדובדבן ברמת הגולן שממנו טעמתי בפעם הראשונה. כי פעם לא היו דובדבנים בסופר. כי לא היה גם סופר. אני מצאתי דובדבן בסופר.