לורי / איאן

שני סיפורי – לורי ואיאן פורסמו בגיליון 12 של צ'יקיטיטו

לורי • שיר חייק

אני זוכרת את היום בו מייקל וגייל הגיעו למושב. הייתי ילדה אבל אי אפשר לשכוח. הם היו כל כך יפים וכל כך זרים כאן. כמו סוסי ת'ורוברד בין כל הסוסים הערביים שמילאו את האורוות שלנו וכבר התרגלנו ליופיים. מה גרם להם לבוא? לא ייתכן שהזוג הנהדר הזה בא ממקום גרוע יותר משלנו.

כולם היו חברים שלהם. בגלל שהם היו כל כך מקסימים, הם גם היו חברים של כולם בחזרה. גם שלנו, הילדים. כל המושב נהייה יותר יפה. התגאינו בהם והכי התגאינו בלוֹרי, הילדה שלהם. עד היום אין באפשרותי לתאר אותה. היא היתה יצירת פאר. ככל שגדלה היא נעשתה יותר יפה ועדינה. למרות שנולדה כאן וגדלה איתנו, היא היתה שונה. לא רק בגלל שידעה אנגלית וצרפתית. היה בה קסם.

לורי רצתה להיות חברה שלי אבל אני פחדתי לקלקל אותה.

אני זוכרת את היום בו מייקל וגייל התגרשו. אני חושבת שאז הפכתי לנערה. בין רגע העולם כבר לא היה מושלם. כי זה לא ייתכן. אחר כך מייקל התחתן עם קארן וגייל התחתנה עם ג'וני. וללורי התחיל משהו עצוב בעיניים, שהפך אותה ליפה אפילו יותר.

הם עדיין היו נחמדים וגם בני הזוג החדשים שלהם השתלבו בינינו במהירות, למרות זרותם. ללורי כבר יש עוד שלושה אחים ואחיות, דייב, איילין וקלייר. היא עדיין עולה על כולם. לורי. אני רוצה להגיד לה, שאני רוצה להיות חברה שלה. אני רוצה לורי.

אני אוהבת את לורי והיא לא יודעת.

איאן • שיר חייק

איאן לא אהב את השם שלו. העדיף את השם האמצעי שלו אבל אני לא זוכרת אותו.
ערב קיץ, 1991, בירה אחרונה עם איאן. כבר ידעתי שהוא מעיירה קטנה ליד בלפסט, צפון אירלנד, הממלכה המאוחדת, מלחמת פוקלנד. המלחמה הארורה באיי פוקלנד.

הייתי בטיול וישנתי באכסניה קטנה בטבריה הלחה. בהתחלה הצטרפתי לסיבובי פאבים עם כמה תיירים מאותה אכסניה (הם אמרו שבאו לכאן כדי לראות איפה ישו הלך על המים). בשאר הימים של אוגוסט זה כבר היה רק עם איאן, רק איאן ואני, לפני שהייתי צריכה להמשיך הלאה.

הבירות, החום וכל הימים האלה יחד ברצף, אני כבר ממש רציתי. דמיינתי בלי הרף את הבית שלנו במרחבים הירוקים והגשומים שם, באירלנד. את הים הצפוני הסוער בצדו הרחוק של הבית. את השלווה ואת המבטא הוולשי הנהדר שיהיה לילדים שלנו, עם הילקוט הגדול והמלבני והגרביים עד הברכיים, שיִֵגַדלו עוף דורס במחסן האחורי או סתם יאכילו את הארנבים והעכברים המתרוצצים בשטח. שני בנים שלוחי רסן עם לב זהב וחיוך ממיס, שיער קצוץ, כמו של אבא, על הראש הקטן שמעל הילקוט, זורקים אבנים על הכבשים שחוסמות את השביל וחורצים לשון לילדות בחצאיות. כבר דמיינתי אילו חלומות הם יחלמו בשנתם. דמיינתי אותי ואת איאן.

אבל איאן רק המשיך לספר לי עוד ועוד על מלחמת פוקלנד, המלחמה הארורה בין בריטניה לארגנטינה באיי פוקלנד בדרום האוקיינוס האטלנטי לפני תשע שנים. גם בערב האחרון הוא המשיך לספר.

אני לא זוכרת מה סיפר וגם לא את השם האמצעי שלו. אבל אני זוכרת היטב איך נראה הבית והילדים שדמיינתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.