פורסם ב”רסיסים” דו-ירחון מקוון, יולי 2020, בנושא זכרונות.

בתמונות מהתקופה של מתחת לפני השטח אני נראית מרוכזת. לא מחייכת כמו חברי לתמונה. לא שייכת. המבט שונה, ההבעה כמעט מחוקה. צמחתי כמו זרע נובט המוצא בכוחות עצמו את הדרך הארוכה והקשה מעל פני האדמה. היה לי חוש.

בתמונות שאחרי בקיעת האדמה רואים את החולשה והפחד, את החיוורון, את הביישנות התת-קרקעית במבט שלא מסתכל לשום מקום. היתה לי סיבה לחייך, ייחוד משלי, ולא ידעתי. “רוח צפונית קרה, לא ניתן להתקרב” אמרה ונגעה בי מישהי חדת אבחנה. הייתי על סף עילפון, עוד מילה על שונות, שתאמר לכיווני, תכריע אותי. לא נשארו בי כוחות לניסיון השתלבות נוסף.

אני זוכרת אותי הולכת ומתכווצת בשבילים המוכרים. אישה זקנה עצרה אותי והסתכלה עלי בחיוך נעים. “מימוזה” היא הצביעה לעברי. הרגשתי שזו מחמאה. ההרגשה היתה זרה לי. חום הציף אותי. דמעה מלוחה נזלה על לחיי ונגעה בשפתי. ליקקתי אותה כמו צמח שהשקו אותו רגע לפני שיהיה מאוחר מידי. הזקנה חייכה אלי שוב והציעה לי לפתוח מילון בבית. “תודה” לחשתי. ונפרדנו.

מאז גיל שבע-עשרה אני לא מצטלמת עם אנשים. אולי אצטלם למגדיר בוטאני.

מימוזה  המכונה גם “הצמח הרגיש” או “אל תיגע בי”, הינו צמח מטפס בעל תכונה ייחודית של רגישות למגע: ברגע שנוגעים באחד מעלעליו של הצמח הוא מתחיל להתקפל פנימה ולהסגר.

מקור השם הוא במילה לטינית שמשמעותה “התכווצות” או “ביישנות”.