רות

פורסם בגיליון 413 של עיתון 77 . בדפוס.

לרות יש שן קדמית עליונה עקומה, בולטת קדימה. היא לא יודעת אם כך צמחה או שזו תוצאה של עוד מקרה שהיה לה. יש לה מקרים זכורים כבר מתקופת התיכון אבל היא אומרת שזה התחיל עוד ביסודי או אפילו לפני, פשוט הזיכרונות שלה עמומים יותר מאז. הם מסתכמים רק בתחושות שמשהו לא בסדר איתה. אין לה דוגמאות ספציפיות חוץ מאחת, בה היא צוחקת עם חברה לשולחן והן דוקרות זו את זו בעפרונות שלהן. זה לא כואב, זה מצחיק. ילדה מהכיתה דוחפת אותה ורות מצליחה לעצור את עצמה מליפול על מי שהיתה לרגע חברה שלה, אבל העיפרון המחודד עף מידה ונתקע בכף ידו של ילד אחר. היא זוכרת מילים: "זיהום חמור מעופרת", "בית חולים" ו"לא היתה ברירה אחרת" ואחר כך היא זוכרת את הילד לומד לכתוב ביד שמאל. הימנית כבר לא היתה שימושית. יכול להיות שהמקרה הזה גרם לה גם להפסיק לצחוק וגם להפסיק לנסות להסביר. יכול להיות שהיא נולדה ככה וזה לא קשור ויכול להיות שההומור האדיש של אמא שלה גרם לכך. אם היתה חוזרת הביתה עם ברך מדממת ומספרת שמעדה כשניסתה לא לדרוך על חיפושית אמא שלה היתה אומרת "מקווה שהמדרכה לא קיבלה מכה חזקה" או "בטח נפלת ישר על החיפושית" וצוחקת חזק חה חה חה. אם היתה חוזרת הביתה ומספרת על ילדה שהעליבה אותה מול כל הכיתה אמא שלה היתה אומרת "להביא לך פלסטר?" שואפת מהנובלס שלה ומגחכת. לפעמים היה מספיק רק מבט בשביל שרות תבין שהיא לא בסדר. רות קצת שמנה, יש לה עיניים בולטות ופופיק בולט וחיוך קטן וכשהיא סוף סוף פותחת את הפה היא אומרת שכל פעם כשהיא מנסה לדבר ולהסביר, כל המלל שלה עולה מהבטן לכיוון הפה, כמו גל ענק של הוואי, דוחף את הפופיק שלה החוצה, ממשיך לכיוון מעלה, ונעצר בבת אחת בלב, שם המילים נתקעות, לא יכולות לצאת. רק האדווה של הגל מהוואי מצליחה להגיע למעלה, לפה, וזה מעוות אותו למעיין חיוך קטן עם קצת רוק. ההדף של העצירה הפתאומית מוציא את העיניים שלה קצת יותר החוצה. קראו לה עיני קרפדה ופופיק של הריון ומי בכלל לא נגעל והכניס אותך להריון. אז היא שתקה יותר. היא אומרת שרק הכוכבים בשמים לא כאן במקרה. כל השאר בחיים זה אוסף של מקרים. שגרת מקרים. במקרה שלה זה מובן. לא מזמן היא עצרה עם הג'אסטי הישנה שלה מאחורי מונית שממנה ירדה לאט אישה מבוגרת. זה היה ברחוב טרומן הצר והמרכזי. רות הוציאה רישיון מיד כשהגיעה לגיל שמותר. היא גם יודעת לתקן לבד הרבה סוגים של תקלות במנוע ובטח שלהחליף גלגל. היא לא צריכה לבקש עזרה. היא לא צריכה לדבר. בכל אופן, היא חיכתה במכונית ולא צפרה. רצתה שהאישה הזקנה תדע שיש עוד סבלנות בעולם, שיש התחשבות ויש איטיות. אבל הנהגים מאחוריה לא ראו את סיבת העצירה והחלו לצפור. הזקנה חשבה שזו רות שצופרת ונעצה בה מבט שהיה יותר מלחיץ מהצפירות. הנהג מהאוטו הצמוד מאחוריה יצא שוצף לכיוונה. לא עניין אותו הזקנה או המונית, רק האישה המפגרת שבגללה הוא מפסיד זמן. המונית הזריזה ממילא כבר לא היתה שם ועכשיו באמת לא היתה סיבה לעצירה באמצע רחוב טרומן הצר והסואן. "מה את חירשת? או עיוורת? סתכלי מה עשית כאן ימפגרת!" הזקנה, שהספיקה להתקרב אליה מהצד השני, סיננה לעברה קללות בשפה לא מוכרת שנשמעו הרבה יותר רעות. רות לא דיברה. מה הטעם להתחיל להסביר עכשיו? היא הכניסה לראשון והמשיכה לנסוע עם דמעות בעיניים וכאב בנשימה.

רות בודקת תוכנות בחברת הייטק גדולה. זה קצת דומה להגהה לפני הדפסת ספר. מה שלא עובר את הבדיקות שלה לא יוצא לשוק. הרבה אחריות לגילה הצעיר. מה שיוצא לשוק ולא עובד טוב יחזור אליה, אבל זה מעולם לא קרה, היא ממש מקצועית. דווקא היה לה קל למצוא עבודה שלא צריך לדבר בה עם אף אחד. כל יום בחמש ורבע היא חוזרת לדירתה. היא מדליקה אור קטן ומחממת אוכל שהיא מכינה ביום שישי לכל השבוע. היא לא בררנית באוכל, אוכלת מה שיש. רות מתקלחת ורואה טלוויזיה עם הטרנינג הכחול כשהחום בכביסה או עם החום כשהכחול בכביסה. כשהטלוויזיה משעממת היא קוראת ספר מהספרייה. לפעמים היא חושבת מה היא תלמד באוניברסיטה או במכללה יום אחד. הרבה נושאים מעניינים אותה ויש לה יכולת למידה טובה. היא לא מתקשרת לאף אחד אבל לפעמים הטלפון בדירתה מצלצל. בדרך כלל זו טעות במספר. אם יש לה כוח ואם לא קר היא יוצאת לדשא שמחוץ לבניין. היא רוצה להתבונן בכוכבים ולהרגיש שהם לא כאן במקרה. בדרך כלל לא רואים אותם כי הפנסים עושים אור ואין מספיק חושך בשביל לראות כוכבים. היא יודעת שקוראים לזה זיהום אור. היא יודעת שאם כולם היו כמוה לא היה זיהום אור בעולם. היא לא מפחדת מחושך. לפני שבוע היא יצאה עם הכיסא המתקפל שלה לדשא. חתולת הזבל המוכרת לכל השכנים באה להתחנן לקצת אוכל. רות טפחה על ירכיה המלאות והחתולה קפצה עליהן והתיישבה. לרגע המבטים שלהן נפגשו בהערכה הדדית ורות חשבה שלמרות הכל היא בעצם בנאדם טוב. ילד של אחת השכנות התקרב ורצה ללטף את החתולה. הוא נעמד מאחורי הכיסא בצד שמאל ועשה לה נעים מאחורי האוזניים. החתולה גרגרה ורות הרגישה בגב את החיוך של הילד ואת העיניים התמימות שלו, הגדולות. רות חייכה גם. בלי רוק, בלי עיוות. חייכה באמת. אולי יפסיקו כבר המקרים חסרי המזל שמלווים אותה מאז שהיא זוכרת, אולי היא ממש תצחק וממש תדבר. באוטוסטרדה. היא נשענה אחורנית בנחת והרימה את הראש לחפש את הכוכבים. הכיסא חרק והחל לנטות אחורה. הכיסא היה נופל יחד איתה ישר על הילד הקטן והחמוד עם העיניים אילולי נעצה רות את רגליה הכבדות בדשא, כמו אוחזת בקרנות המזבח, ועצרה את נפילתו אחורה. החתולה המבוהלת קפצה וברחה ביללה לא לפני שתקעה בלחיו של הילד את ציפורניה בניסיון נואש להיאחז בו. הילד נגע בלחיו השרוטה והדם נזל ממנה אל אצבעותיו וזרועו. הוא התחיל לבכות ובעוד רות מייצבת את הכיסא ומנסה להרגיעו התאספו כבר כמה שכנים מסביב. הילד רץ בבכי לאמו, והחתולה כבר מזמן נעלמה מן העין. המילים המוכרות נורו ישירות מהפה של האנשים אל הלב של רות. זה כבר בדיוק שבוע שהיא לא הגיעה לעבודה וגם אין אור קטן בדירתה. הילדים בבית הספר היו בטח צוחקים עכשיו ואומרים "רות-סוף". הכוכבים, אם יכלו לדבר, היו מספרים ששמעו אותה במקרה אומרת, שהיא כבר לא יכולה יותר.

*

רות יודעת ללכת הרבה ברגל מכל הטיולים בשנות נעוריה וילדותה. טיולי חובה. היא יודעת להבחין בין אורניות לפטריות רעילות. יודעת להדליק מדורה בכל מזג אוויר ולבשל את האורניות. אמא שלה אמרה שהיא לא מפנקת את הבת שלה, שהיא צריכה לדעת הכל, להיות עצמאית, וגיחכה בזמן שאיפרה לתוך מאפרת אלומיניום מרובעת. אולי אמא שלה צדקה? כי רות כבר כמה ימים מסתדרת לבד ביער. לקח לה יום שלם להגיע לשם והכי מפחיד היה לחצות את הכביש הראשי בדרך אליו. אבל רות זכרה בדיוק את הדרך וחוץ מזה כבר חצתה פעם את הכביש הזה בכיוון ההפוך, בערך כשהיתה בת חמש וחזרה לבד הביתה אחרי שנשכחה ביער, וכל הילדים הלכו בלעדיה ולא שמו לב. רות אוהבת את האדמה הלחה. הקור מפריע לה אבל רק קצת. היא אוהבת שבחורף מחשיך מוקדם. היא אוהבת את הריח של האורנים. היא היתה הכי טובה בלעשות שרשרות ממחטי אורן והכי טובה בלהעיף הליקופטרים מהפירות היבשים של המכנף-נאה. היא מזכירה לעצמה בכוח דברים שהיא טובה בהם. היא חייבת. פעם מישהי בעבודה אמרה לה שקצת איפור ישנה אותה לגמרי ושהיא מוכנה לאפר אותה. אבל רות השפילה מבט, חייכה לרצפה ואמרה לה שלא אבל תודה. לפי סרטים שראתה בטלוויזיה, עכשיו כשהיא לבד והיא אפילו בוכה, מתאים שיבוא מישהו מוכר ויחבק אותה. היא בדרך כלל לא אוהבת שנוגעים בה. אולי פעם יהיה לה חבר? מישהו שהיא לא תסלוד אם הוא יחבק אותה? רות מסמיקה מהמחשבה. לא נראה לה. היא מיישרת את האדמה בשתי ידיה בשטח לא גדול ליד אבן מכוסה מעט טחב, שמסתירה קצת את הרוח, ושלידה צמחו עלים צעירים של רקפת שרק נולדה. היא פורשת את שק השינה הישן, שלקחה איתה מהבית, ונכנסת לתוכו וחושבת. כמה זמן עד שישימו לב שהיא נעלמה? אולי לא ישימו? העיניים של הילד, אלה שהרגישה בגב, העיניים האלה. היא כועסת, היא עצובה, אבל היא לא מפחדת. כל שינוי שיקרה מעכשיו, היא כבר תסתדר. מה אמא שלה היתה אומרת עכשיו? היתה צוחקת עליה? היתה מסתפקת במבט מבזה ומועכת סיגריה בתוך עציץ? או שסוף סוף היתה גאה בילדה העצמאית שלה, שיודעת להסתדר לבד תמיד? כמו סדק ברהיט עץ עתיק, שגם אחרי תיקונים חוזרים ונשנים כל כמה שנים צץ מחדש, המשפט של אמא, שחשבה ששכחה עלה. "אל תחייכי, שלא יראו את השן". הכל בגלל השן העקומה הזו היא חושבת כמו ילדה קטנה ואז, פתאום, היא מעיזה לחשוב אחרת – טוב שאמא מתה, היא מעיזה לחשוב. ההעזה גורמת לה לחייך. בהתחלה ממבוכה אבל לאט לאט החיוך הקטן והמבויש, הלא מתוכנן, גדל. העיניים הבולטות שלה נסגרות מעט והשמים מעליה נכנסים לפוקוס. נדמה לה שהיא רואה את כל הכוכבים בחדות זוהרת. הם מחייכים אליה חזרה. רות מתמוגגת. היא פותחת בזהירות את פיה וזה יוצא משליטה. הגל הזה מהוואי עולה שוב אבל אין בו מילים, אין בו אפילו מחשבות, יש בו צחוק גואה וגועה! האוקיינוס השקט של הוואי, של צחוק מתפרץ מהפופיק הבולט, הבטן שלה עולה ויורדת, ואז עובר דרך הלב המשתולל ויוצא החוצה חסר מעצור, בקול רם מהפה הנפתח, מהעיניים הבוכות ומקצות האצבעות. קולות משונים יוצאים מפיה וזה מצחיק אותה אפילו יותר. רות צוחקת בקול רם, בפה פתוח. צוהלת. גל הצחוק כל כך גדול, כמו רעידת אדמה בתוך יער הילדות. "אל תחייכי" היא אומרת לעצמה ומתפקעת מצחוק. "מסכנה האדמה שאת מתגלגלת עליה עכשיו, כבד לה", היא לא מצליחה להפסיק לצחוק. גל אחרי גל. היא לא מנסה להפסיק. רות צוחקת וצוחקת וצוחקת וכל הכוכבים ביער צוחקים איתה. לבסוף גופה מתעייף. העיניים דומעות, שרירי הפה כואבים, הבטן דואבת ונדמה לה אפילו שירדה במשקל. רות מרגישה קלה, רות מרגישה טוב ורגע לפני שהיא נרדמת עם חיוך על השפתיים, אולי כמו שנרדמה כשהייתה תינוקת, היא חושבת, היא בעצם יודעת, שמחר בבוקר משהו ישתנה. היא לא יודעת מה, היא כן יודעת שלטובה. לילה טוב רות. סוף-סוף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.