גרנו בסוף רחוב אבן-גבירול, יאיר ואני. אחר-הצהריים אחד, כשעשינו סדר רציני, מצאנו בבוידעם תיק עור ישן, יפהפה, יחיד במינו. לימים ידעתי שהוא תוצרת צרפת והיה באמת נדיר ביותר בשנים ההן בתל-אביב.
עם מעט מאוד היסוסים – פתחנו אותו.
הוא היה מלא מכתבים. במבט חטוף כבר הבחנו שכולם נשלחו מהארץ לחו”ל.
עם מעט יותר היסוסים – פתחנו גם אותם.
טוב, הם כבר היו פתוחים אז רק הוצאנו את המכתב מהמעטפה. וקראנו. אחד אחד. וסידרנו לפי סדר כרונולוגי.
זה לקח כמעט שנה.

מכל מכתב שלה ניסינו להבין מה הוא ענה. הבנו שהוא לא תמיד ענה. שנים היא כתבה לו והוא לא בא.
מצאנו אפילו שני מכתבים שהוא כתב לה. אבל כבר במחשבה בלשית ראשונית הבנו שהם בעצם לעולם לא נשלחו, הם נשארו אצלו.
היא סיפרה לו כמה יפה פה, כמה עצוב, כמה קשה. היו מכתבים עם דמעות, היו מכתבים כועסים ובעיקר היו הרבה סיפורים. סיפורים אמיתיים. היו לה הוכחות לכל עובדה שציינה. היא רצתה שידע שהיא לא ממציאה כלום, שהכל אמיתי, שהיא לעולם לא תשקר לו, שהיא כל-כך מתגעגעת, שהיא כל-כך רוצה שיבוא. שמה עוד היא יכולה לעשות חוץ מלכתוב לו?
במכתב אחד היא סיפרה לו על הטיול שלה לירושלים. בתוך העיר ומסביב לה. כמה לא צפוי זה היה! היא לא האמינה שכל התיאורים והספרים והציורים שקראה וראתה לאורך חייה לא ישתוו ליופי האמיתי, המהפנט של העיר הזו.
היא גם לא האמינה כשראתה על אדמת אחד ההרים הקרובים טביעת רגל ענקית. אבל ענקית! הרבה יותר גדולה משלה, שממכתבים קודמים כבר הבנו שהיא לא התברכה ברגליים קטנות ועדינות. כן, זה היה ברור – זה היה ביג-פוּט. וכן, הוא היה בירושלים. וכהוכחה היא צילמה וציירה ושרטטה. ושלחה לו. התוספות הלא כתובות האלה לא היו בתוך המכתב. הוא לקח אותן לבדיקות מעבדה ולחוות דעת של מומחים באירופה.

זה היה המכתב האחרון.
וזה שכנע! הוא בא.
והוא גר בסוף רחוב אבן-גבירול בתל-אביב.
לא ידענו לכמה זמן בא, לא ידענו אם גר איתה או לבד, ולא ידענו אם ביג-פוּט באמת היה בירושלים. כל מי שיקרא את המכתבים יאמין שכן.
ידענו רק שהוא שכח את התיק הצרפתי שלו בבוידעם ברחוב אבן-גבירול 178 כניסה ד’.