פעם ראשונה שבאתי לאסי הוא שאל אותי איזה ספר את רוצה לקרוא? יש כאן הכל הוא אמר והצביע על ארון ספרים בכניסה לסלון, כהה, לא ממש גדול, אבל מזמין וכאילו אומר לי – מה לא נראה לך שאני מצליח להחזיק בתוכי הכל? נסי אותי. ואסי הוסיף שיש עוד ארונות ספרים בבית אבל הארון הזה יספיק לך. אני מסתכלת על הארון, מסתכלת על אסי ומסתכלת שוב על הארון ואומרת לו – טוב, אני בדיוק  באמצע “אהבה בימי כולרה” אבל אפשר גם…  טרח הוא מוציא לי את הספר ואחרי פחות מדקה נותן לי גם את “מאה שנים של בדידות”, למקרה שאת קוראת מהר. אני רוצה שתישארי כאן.

וכל זה רק בכניסה לסלון. אני עוד עם הסווצ’ר ותיק הציור הענק.

בואי נעלה לקומה השניה. לחדר שלי. הוא אומר.

רגע. אני חושבת לעלות את הרף – הארון הזה יכול לתת לי אפילו את בורחס? אני גם באמצע של “גן השבילים המתפצלים” אני אומרת ברוב חשיבות. אני כל הזמן באמצע הספר הזה.

בבקשה, הוא אומר לי אחרי כמה דקות קצרות של חיפוש – שלך להיום. עכשיו אפשר לעלות כבר?

החדר של אסי קטן ומבולגן מאוד. מזרון יחיד על הרצפה, גיטרה שהוא טוען שהיא לא בשימוש, שולחן כתיבה מתחת לחלון גדול וכן ציור. טוב הוא בקושי בן 17 למה ציפית? אני חושבת. בן 17 שמעדיף ללמוד ציור מאשר להיות בתיכון וכנראה גם התיכון שלו מעדיף ככה. מה רצית חדר מעוצב ונקי עם וילונות?

תעשי לי קרחת. הוא בא עם סכין גילוח.

עכשיו? כאן? מה? קרחת?!

הוא לא ניחש שבדרך לכאן דמיינתי איך אני מלטפת את השיער הקצר, השחור שלו.

טוב אם את לא רוצה אני אעשה לבד.

והוא עושה.

אני מורידה את המשקפיים בשביל לא לראות.

הוא מסיים ומחייך אלי – יפה לך בלי המשקפים. זה מספיק לי בשביל לא לשים אותם עלי שוב כל היום אפילו שזה אומר שלא אוכל ממש לראות אותו, שלא אוכל ממש לקרוא כלום ושלא בטוח שלא אפול במדרגות בדרך למטה כשאלך. אבל ככה אני יפה בעיניו.

אבא שלי לא בארץ ואמא שלי לא ממש מתעניינת בכלום אז אפשר להגיד שאין פה אף-אחד. בא לך לצאת לחצר? הוא מביא שתי מגבות לפרוש על הדשא, שתי כוסות ושתייה קרה עם קרח.

אני לא יכולה לרדת במדרגות בלי המשקפיים. אני לא אומרת לו.

אני מחזיקה חזק במעקה ויורדת לאט אחריו. על הדשא אני כבר לא אצטרך לראות כלום. השתייה על-ידי, הדשא ממש פה מתחתי, אפשר להריח, ואסי שכבר הוריד חולצה שוכב לו על המגבת שלו כל-כך קרוב אלי. הוא כל-כך קרוב אלי. זה מה שרציתי כבר כל-כך הרבה זמן. הוא כל-כך קרוב אלי ואני לא יכולה לעשות כלום. אני משותקת. אבן. אני מדמיינת שהוא לא רואה אותי כך. אולי גם לו יש משקפיים שהוא הוריד עכשיו אני מקווה. למרות שאני יודעת כבר כמה חודשים שאין לו. אם לא היו לי משקפיים בטח כבר הייתי מחבקת אותו עכשיו. האבן בתוכי היתה הופכת לחול דק ונעים והחול היה הופך לבוץ חלק ואסי ואני היינו יחד.

טעים לך המיץ? רוצה עוד קרח? לא חם לך? את יכולה גם להוריד חולצה. אין כאן אף-אחד, אמרתי לך.

האבן בתוכי מתפצלת במהירות ומתרבה לאלף אבנים גדולות וכבדות. אני שוקעת עמוק בדשא. לא יכולה לצאת.

אחרי מה שנראה כמו שינה חטופה או תרדמת שכפיתי על עצמי, אני פוקחת עיניים חסרות מתַקני הראייה שלי, עולה בקושי למעלה, אוספת את מעט חפצי, מרכיבה את משקפי אומרת תודה בשקט ובנימוס. נעצרת לרגע ליד ארון הספרים הלא כל-כך גדול שעומד בכניסה לבית, מסתכלת עליו והוא שוב אומר לי – תגידי שם של ספר, אני בטוח מחזיק בו, מה שתרצי. אבל אני רוצה את אסי אני לוחשת לו, שלא יראו שאני מדברת עם ארונות, והוא בטח לא רוצה אבן. הארון לא עונה לי. כנראה שגם הוא לא מדבר עם עצמים.

בדרך הביתה אני חושבת שגם אבן יכולה לזוז. למשל אבן מתגלגלת או אפילו אבן קופצת על פני המים. אני בעצמי יודעת להקפיץ כך אבנים על המים. ותקווה קטנה עולה בי. אני לא לגמרי משותקת.

מחר אני פוגשת שוב את אסי כמו בכל יום בחודשים האחרונים, ואולי יש לי עוד סיכוי ללטף לו את הראש, לגעת ולהיכנס לו לראש דרך הקרחת. אולי אפילו לדבר, אולי אפילו לנשום. אני רק צריכה לדמיין שהוא מים.