שנה אחר כך חזרתי עם שרה לסיני. היא קיוותה לפגוש שוב את מחמוד – הבדואי שלה, ואני רציתי לבדוק אם הציור שציירתי עדיין על הקיר של החושה בה ישנו, אני שרה ושלי.
האור מהדלת האיר על גופה הערום של שלי. היא עמדה על המזרן, הרימה ידיים מעלה ואני עברתי על קו המתאר של צילה, על הקיר מאחוריה. על השיער הגולש, על השדיים הזקורים, על קו המותן, האגן הבולט ועל הרגליים. אחר-כך מילאנו את הציור בצבעים. שלי השמיעה לנו שיר שהיא יודעת טוב. שרה ליוותה אותה בחליל קטן. אנשים התחילו להגיע אל הבקתה שלנו. הלכו בעקבות המוסיקה, השירה, ואז ראו גם את הציור. מחמוד הביא כמה חברים שלו, הישראלים שהכירו את השיר הגיעו, ועוד תיירים סקרנים או מסוממים. היו שם המון אנשים. כולם. היינו מרכז הכפר ולא הפסקנו לחייך כל אותו לילה. היינו הכי יפות בעולם באותו לילה. צבעוניות ונעות קלות ובעדינות כמו האלמוגים עמוק מתחת למים, כמו ים סוף בשעת הזריחה. הכי צלולות שיש בים. צפות. חסרות משקל ברקיע. עפות. שלוש שהן אחת. כרתנו ברית של ציור, ניגון ותנועה ללא מילים – שלא לשכוח. למחרת ישנו נפולות זו על זו ראש על כתף כל הדרך במונית לטאבה ואחר-כך באוטובוס מאילת.
עכשיו שרה ביקשה לחזור. לא רציתי. זה לא נראה לי נכון לצאת לחפש זיכרונות. לגלות שהתמונות בראשי יפות יותר מהמציאות. להפגיש הרגשה ישנה עם אמת. אבל שרה התעקשה. הצעתי לה את שלי אך זו כבר לא היתה ברת השגה. היא היתה עוד זיכרון יפה שהמציאות העלימה. אז נסענו.
לא מצאנו זכר למחמוד, לא לציור ולא לניגון. עכשיו בכוח אני מנסה לזכור רק את הביקור הראשון. בכוח לשכוח רק את הברית.