4

היה לי מנהג קבוע כל יום שישי בדרך מבית-הספר הביתה לעצור על-יד פח העיתונים הענקי, בצד השביל הקטן, המוסתר מעיני ההולכים בדרך הראשית, שתמיד היה מלא וגדוש עד אפס מקום ועיתונים רבים היו מפוזרים מסביבו בערימות. כנראה שהיו שוכחים לרוקן אותו בגלל מיקומו המוסתר. בכל אופן, הייתי פונה ימינה בַשביל, עוצר ליד העיתונים, עוצם עיניים, מריח את הריח החזק של הנייר, סופר עד שלוש וקופץ לתוך אחת הערימות. הייתי שוכב שם זמן מה עד שהריח היה נספג בבגדים ואז ממשיך הביתה.

היו שם כמעט תמיד שני חתולים שחורים ויפים. גורים. הייתי נותן להם את האוכל שנשאר לי בילקוט. ראיתי איך הם גדלים ואיך הם שמחים לראות אותי. הם היו באים ונשכבים על-ידי על העיתונים ומנמנמים. הרגשתי כמו אבא שלהם או לפחות אח גדול (נמר?) קראתי להם לילה ולֶיל. לילה ולֶיל היו חברים שלי עד שנסענו לחו”ל. כשחזרנו הם כבר לא היו בסביבה. נעלמו מחיי. או שאני בעצם נעלמתי להם קודם, מה ציפיתי?

One thought on “4

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *