זה היה יום של חמסין שלא היה כמותו זה זמן רב. לפחות כמספר השנים שאני זוכרת אחורה לא היה חמסין כזה. ישבנו על הדשא לפנות ערב והתקררנו רק מהמחשבה על החום שהיה בצהריים ושעברנו אותו ונשארנו בחיים במצב צבירה נושם.
בימים כאלה גם המים הקרים שמפזרים על הרצפה של החדר, עליה אנחנו רובצים כמו חיות נוטות למות, גם הם בקושי מצננים. אנחנו שוכבים על הרצפה הרטובה ומייחלים לערב שיגיע. לשמש שתתחיל לשבור מערבה עד שהים יכבה אותה. אבל גם הערב לא מביא איתו הרבה נחמה. אפילו רוח אין.
אני מנסה לדמיין מה עשו כאן לפנינו, כשאפילו חדר מבטון ורצפה לא היו. ודאי חיפשו צל של אבן ענקית. צל של עץ כמעט לא היה משנה דבר.
ישבנו כמעט ללא יכולת לדבר. פתאום מישהו אמר “איזה חום!” כאילו שאף אחד לא שם לב. הכרוז מודיע. למקרה שמישהו חושב אחרת.
זה כל כך מצחיק אותי אבל אני מצליחה רק לחייך. אני שומעת מישהו אחר מצחקק. הצחוק שלו מזכיר לי את רַני ואני צוללת לתוך יום מתוק מחורף אחד רחוק. אם אצליח לחשוב עכשיו על חורף, מה שנראה כמו מדע בדיוני שאכן יגיע אי פעם, אצליח לשמור על שפיות עד שיגיע משב רוח קצרצר. אני צוללת לתוך הצחוק של רַני.