זה הסיפור שהקראתי

 זמן השמלה

במקום ממנו באתי לא היה שום הבדל בין נשים וגברים. כולם התלבשו אותו דבר, דיברו אותו דבר, עבדו באותן עבודות ואולי גם חשבו אותו דבר, את זה לא ניתן לבדוק. שמלות היו רק בספרים יפים ומעט רומנטיים שקראתי. שם תמיד התאהבו באישה יפה שלבשה שמלה קצרה או אדומה. או אפילו סתם שמלה פשוטה בספרים המעמיקים יותר. אף אחד לא כתב ולא התאהב באישה עם מכנסיים. קיבלתי בהכנעה ובטבעיות את העובדה שבי אף אחד לא יתאהב. זה נראה לי יותר הגיוני מאשר ללבוש פתאום שמלה. וכך חלפו להם נעורי. לא התעמקתי בנושא רדוד זה. היו דברים יותר חשובים מאשר פרטי לבוש או התאהבויות ברות חלוף.

וכך חלפו להן שנות העשרים. וכך חלפו להן כמעט כל שנות השלושים שלי. עד שיום אחד בעודי תופרת כתפייה בשמלה של חברה, שהשתמשה רבות בכישורי הרקמה, התפירה, הגזירה וההדבקה שלי – שאגב גם בנים מהמקום שלי ידעו לעשות, לבשתי אותה. רק בשביל לראות איך זה נראה במראה. רק בבית.

הסתכלתי על עצמי ודמיינתי איך הייתי נראית כילדה בשמלה. איך חיי היו אז מתנפנפים כשמלות ברוח. קלים דקיקים ומֶרגשים.

יצאתי מהבית. עם כפכפי האצבע שלי. אם היה לי שיער ארוך הייתי עושה קוקיות ואפילו מדלגת על המדרכה. כשהגעתי למכון לפיזיותרפיה, לתור שלי, שקבעתי מזמן על הכאבים ברגליים, קיבל אותי אורי בחיוך נבוך. כנראה נראיתי מוזר. אמרתי לו שאני סובלת מכאבי רגליים בגלל שכל החיים הלכתי רק עם מכנסיים. הוא לא ידע מה להגיד אז הוא פשוט ביקש שאוריד את הכפכפים והתחיל לבדוק את כפות הרגליים שלי. עמדתי ככה יחפה, בכל המובנים שיש למילה הזו, והוא לחץ והשווה ודיבר, לא שמעתי מה, ולבסוף קם מהרצפה ואמר שהוא יודע איזה טיפול צריך ושאקבע תור נוסף. בזמן שנכנסתי בחזרה לכפכפים הוא הספיק לצאת לעבר המזכירה ולהגיד לה משהו. בטח כמה כסף לגבות ממני חשבתי. בדרכו חזרה הוא חייך אלי, הסתכל שוב על הרגליים שלי והלך לטפל בבאים בתור.

המזכירה, דליה, ראיתי על התג שענדה, היתה מבוגרת ומלאת אמפתיה או ערמומיות. היא הסתכלה עלי במבט נעים ואמרה "הוא ביקש בעוד יומיים בשעה שמונה, את יכולה?"

"כן" מלמלתי.

"אה, וכדאי לך לתקן שם את הכתפייה היא הולכת להיקרע" אמרה לי דליה בדרכי לדלת והצביעה על השמלה. זמן השמלה שלי פג חשבתי. אנסה את זה שוב עוד יומיים בשמונה.

התייצבתי אחרי יומיים קצת לפני שמונה. התרגשתי כמו לפני ראיון עבודה, רציתי שאורי כבר יראה את השמלה שהספקתי לקנות עוד באותו יום אחרי שיצאתי מהביקור הראשון כאן. חיכיתי הרבה זמן. אני ודליה עם המבטים הלא מובנים שלה. אחרי שכל מיני אנשים יצאו ויצאו הוא סוף סוף בא וקרא לי.

"מצטער על האיחור, היה כאן מאוד עמוס היום וביקשתי שאת תהיי אחרונה. כדי שיהיה לי הרבה זמן. אני צריך לשאול אותך כמה דברים לפני שנתחיל, אכפת לך?" זו רק אני מדמיינת משמעויות שונות במה שהוא אומר או שכך הוא מסביר לכולם? זה בגלל השמלה? למה דליה מחייכת?

לא יודעת איך, אבל מתוך כל השאלות היבשות שלו מצאתי את עצמי מדברת על אורז. והוא ענה לי על אורז. והוא כבר לא רשם כלום בכרטיסייה שלו. הוא הזיז את הכסא שלו לצד שלי של השולחן, התיישב מולי וביקש לראות את אחת הרגליים. ישבתי מולו ורכנתי מעט קדימה בשביל להגיע לרגל. הוא רכן בשביל לראות אותה. נפגשנו במצח. חשבתי האם דליה עוד שם או שהלכה כבר הביתה? ואז הוא נישק אותי. עצמתי עיניים וחשבתי על נעורי חסרי השמלות שתמו עכשיו, כמעט בגיל ארבעים. עצמתי עיניים והתאהבתי באורי, בשמלה וברוח שנכנסה מהחלון.

אולי זו התאהבות חסרת פשר, רדודה ובת חלוף, הרוח תשכך, השמלה תתבלה וגם אורי יחזור הביתה לאישתו היפה ולבנו, אבל היא תמצית כל מחשבות נעוריי שהתגלו כנכונות.

תגובה אחת על הפוסט “זה הסיפור שהקראתי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>