קישור לסיפור שפורסם ב”הפנקס” כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים:

יום רביעי של הציפורים

וזה הסיפור ללא האיור:

יום רביעי של הציפורים

נעמי לומדת צ’לו. כל יום רביעי היא נוסעת באוטובוס לקונסרבטוריון. נעמי היא החברה הכי טובה של עינת. לא שלי. היא הבת הכי טובה במתמטיקה בכיתה. הסבירו לי שזה קשור אולי למצוינות שלה בנגינה. יש עוד כמה נגנים אצלנו אבל לא כמוה. לראות אותה מנגנת זה הדבר הכי יפה בעולם. זה כמו לראות את הזריחה. לזמן מה זה לא יום ולא לילה ואפשר להיות במקום שלא קיים. אם עוצמים עיניים אפשר לדמיין איזה מקום שרוצים. אם פוקחים עיניים נעמי והצ’לו שלה מתאימים בדיוק למקום הזה שבדמיון. אפשר להסתכל עליה ולהקשיב והדבר היחיד שיזוז ויעבור זה הזמן. כשהיא תפסיק לנגן לא תאמין כמה זמן עבר.

למרות שהיא החברה הכי טובה של עינת ושבכלל רוב החברות שלה הן יותר גדולות מאיתנו כי היא יותר מפותחת מאיתנו, חכמה ומוכשרת מאיתנו, למרות כל זה בכל יום רביעי היא לוקחת את הצ’לו הגדול שלה ובאה לשאול אם אני יכולה ללוות אותה לתחנת האוטובוס ולחכות אתה עד שהיא עולה עליו. ברור שאני מסכימה. לפעמים אני חושבת שהכל הפוך, שהיא ממשיכה ללכת לשיעורים האלה רק בשביל לא לאכזב אותי, שממתינה כל השבוע לימי רביעי בשלוש אחר הצהריים. זו שעה מאוד שקטה בחוץ. יש לנו דרך של בערך שבע דקות לתחנה. בדרך כלל אין איש ברחובות. כולם נחים או עדיין עובדים. אנחנו והצ’לו הולכים לאט. אנחנו תמיד יוצאות הרבה לפני הזמן גם אם זה אומר לחכות הרבה. אם נעמי תאחר את האוטובוס לא יגיע אחד אחר באותו יום והיא תצטרך לחכות שבוע שלם עד לשיעור הבא.

ליד התחנה גדלים שיחי פרא שאיש לא מטפח. פעם בהרבה זמן מישהו גוזם אותם רק כדי לא להסתיר את שדה הראיה של הנהגים. נעמי משעינה את הצ’לו בצד של הספסל ואנחנו מתחילות. אנחנו זורקות אבנים על השיחים האלה. כל אבן שפוגעת מקימה רעש נעים של מלא ציפורים שעפות בבהלה מבין השיחים ונעלמות בשמיים. יש שם כל כך הרבה ציפורים! כמה אבנים שלא נזרוק – הציפורים תמיד יצוצו מהשיחים הענקיים האלה.

אנחנו מחכות שיהיה שקט ואז זורקות שוב אבן ומקשיבות לציוצים המבוהלים והכועסים ולרשרוש הענפים והעלים שממשיך גם אחרי שהציפורים עפו. שוב ושוב.

עד שהאוטובוס מגיע.

כשאני חוזרת לבד אני הכי עצובה בעולם שזה נגמר ואני הכי שמחה בעולם שלמרות כל החברות הגדולות ולמרות כל הכישרון, רק אני זורקת עם נעמי אבנים על השיחים המשוגעים בתחנת האוטובוס. רק איתה זה אפשרי. מישהו אחר לא יבין מה כיף בזה. אבל נעמי ואני מחכות לרגע הזה כל שבוע ומתפעלות כל פעם מחדש. זו המוסיקה רק של שתינו.

מצורף קישור לאתר “הפנקס” ומתחתיו השירים המאוירים כפי שפורסמו:

שלושה שירים

•  

יצירה מקורית

• שירים

שלושה שירים / מאת: שיר חייק, איורים: לידיה טומשבסקי

פברואר 15, 2016

סַבָּא לֹא שׁוֹמֵעַ כְּשֶׁצּוֹעֲקִים

סַבָּא מְחַפֵּשׂ אֶת מִיכָל

הוּא שׁוֹאֵל בַּשְּׁבִילִים, בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים
מִי רָאָה אֶת הַיַּלְדָּה הֲכִי מַצְחִיקָה?
אוּלַי מִישֶׁהוּ שָׁמַע אֵיפֹה הַיַּלְדָּה הֲכִי מַקְרִיאָה?

לָמָּה הִיא בִּכְלָל נֶאֶבְדָה?
מִיכָל מַשְׁאִירָה לוֹ רְמָזִים
אֲבָל סַבָּא הַמְּבֻלְבָּל לֹא מֵבִין
הִיא אוֹמֶרֶת לוֹ  – תְּנַסֶּה לְחַפֵּשׂ בֵּין הַפְּרָחִים
פַּעַם הָיִיתִי פַּרְפַּר וּפַרְפָּרִים אוֹהֲבִים פְּרָחִים.

הִיא שׁוֹאֶלֶת אִם הוּא מַאֲמִין בְּפֵיוֹת
(הוּא אוֹמֵר בֶּטַח שֶׁכֵּן אֲבָל רַק בָּאַגָּדוֹת)
אָז תְּחַפֵּשׂ בַּיַּעַר
אַתָּה זוֹכֵר שֶׁהָיִיתִי פֵיָה וְנִכְנַסְתִּי לְשָׁם דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר?
סַבָּא מַחְלִיט לִשְׁאֹל גַּם חַיּוֹת
אֲבָל הוּא לֹא מַצְלִיחַ לִמְצֹא –
אֵיפֹה הִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת?

מִיכָל כְּבַר רוֹצָה לִצְעֹק הִנֵּה אֲנִי כָּאן!
אֲבָל הִיא נִזְכֶּרֶת שֶׁסַּבָּא לֹא שׁוֹמֵעַ כְּשֶׁצּוֹעֲקִים
אָז הִיא מַחְלִיטָה לְהַגִּיד לוֹ בְּשֶׁקֶט:
כָּל הַזְּמַן הָיִיתִי פֹּה
בַּבַּיִת!

אַתָּה פָּשׁוּט חִפַּשְׂתָּ רַק בַּחוּץ.

הַשְּׂמִיכָה שֶׁל הַשְּׂמִיכָה

כְּשֶׁגָּלָה הַבֻּבָּה עֲיֵפָה
מִיכָלִי מְכַסָּה אוֹתָהּ
עִם הַבַּדִּים שֶׁבַּמְּגֵרָה.
הֵם הַשְּׂמִיכָה שֶׁל גָּלָה.

כְּשֶׁסַּבְתָא נָחָה עַל הַסַּפָּה
יוֹאָבִי נָח עַל סַבְתָא.
הוּא הַשְּׂמִיכָה שֶׁל סַבְתָא.

כְּשֶׁמִּיכָלִי נִרְדֶּמֶת עַל הַשְּׂמִיכָה
אִמָּא מְעִירָה אוֹתָהּ בַּלַּיְלָה
בִּשְׁבִיל לְהִתְכַּסּוֹת.
“אֲנִי הַשְּׂמִיכָה שֶׁל הַשְּׂמִיכָה!”
הִיא מוֹדִיעָה וּמַמְשִׁיכָה לִישׁוֹן.

אִם בַּבַּיִת הָיָה פִּיל

אִם בַּבַּיִת הָיָה פִּיל
זֶה הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת מְאֹד מַבְהִיל.
אָמְנָם נִכְנָסוֹת אֵלֵינוּ לִפְעָמִים חַיּוֹת
אֲבָל אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת לִנְמָלִים, זְבוּבִים וְאוּלַי חִפּוּשִׁיּוֹת.
פִּיל זֶה כְּבַר מַשֶּׁהוּ אַחֵר.
זֶה כְּמוֹ לְמָשָׁל שֶׁיִּכָּנֵס נָמֵר.

אֲבָל אֲנִי כְּבַר מְטַכֶּסֶת עֵצָה
וּמִיכָל תַּעֲזֹר לִי, אֲנִי בְּטוּחָה.
קֹדֶם כֹּל נִתֵּן לוֹ לִשְׁתּוֹת
גַּם אִם זֶה יִקַּח לוֹ כַּמָּה שָׁבוּעוֹת.

הוּא יַרְגִּישׁ בְּנֹחַ וְאָז נְדַבֵּר –
יוֹאָב יַתְחִיל כִּי הוּא לֹא מִתְבַּיֵּשׁ
וְיַגִּיד לוֹ: פִּיל, מַה קָּרָה לְךָ, מַה יֵּשׁ?
וַאֲנִי אֶשְׁאַל – מַה בָּאתָ בִּמְיֻחָד אֵלֵינוּ?
לֹא קָטָן בִּשְׁבִילְךָ הַכֹּל פֹּה אֶצְלֵנוּ?

וְהַפִּיל יָקוּד לָנוּ קִדָּה, יַגִּיד תּוֹדָה
וְשֶׁהוּא חַיָּב לְהַמְשִׁיךְ
כִּי מְחַכִּים לוֹ בְּמָקוֹם חָשׁוּב.

 

 

שיר חייק – ילידת 1969. בוגרת “קלישר” בית-הספר לאמנות חזותית תל-אביב. נשואה ואמא לשניים. מזכירה רפואית במחלקה לטיפול נמרץ ילדים ובעיקר כותבת סיפורים ושירים.

 

לידיה טומשבסקי – מאיירת ומעצבת גרפית

רשימות נוספות שעשויות לעניין אותך:

1. ארבעה שירים
2. שלושה שירים
3. שני שירי אי-גיון
4. ארנבון נבון / מאת: דפנה חיימוביץ’, איור: אולה גליקין

יצירה מקורית, לידיה טומשבסקי, שיר חייק, שירה לילדים

כתיבת תגובה

הפנקס נמצא במקמות נוספים – למשל בפייסבוק או בכנס השנתי שלנו.

האיגרת השבועית – האיגרת שלנו נשלחת בכל סוף שבוע ובה ניתן לצפות ברשימות החדשות שהתפרסמו בכתב-העת כמו גם במכתב קצר מאיתנו, העורכים, מתובל בסרטונים משעשעים להנאתכם!

מועדון המנויים – הירשמו למועדון המנויים ותוכלו לקרוא את הפנקס באופן פתוח וחופשי.

יצירה זו מופצת תחת רישיון ייחוס-שימוש לא מסחרי – איסור יצירות נגזרות 2.5ישראל של Creative Commons

שרון מפחד ללכת למדורה בלג בעומר.

הוא מבקש משאלה לפני השינה –

שלא יהיו מדורות בעולם.

אחר-כך, בחג, הוא לא מתרחק לרגע מהאש ומוסיף עוד קרשים למדורה.

עד שאמא כועסת.

שרון מפחד שאמא תכעס עליו.

הוא מבקש משאלה לפני השינה –

להיות תמיד ילד טוב.

אחר-כך, בבוקר, הוא לא מתאפק ומשחק כדורגל בבית.

הוא כבר מבין כמה כיף להתגבר על הפחד.

אני עוד לא.

מה נעשה עכשיו? שואל נדב

לך תשחק.

לא. מה נעשה עכשיו?

לך תראה טלביזיה.

מה! נעשה! עכשיו!?

לך תצייר ציור לאמא.

מה נעשה עכשיו!???

טוב, מה אתה רוצה לעשות?

לא יודע.

רוצה לשחק באמא וילד?

לא

באמא ותינוק?

לא

באמא וגור?

לא.

מה נעשה עכשיו?

שואל נדב

נשאל מה לעשות?

אני אעזור לאמא.

אמא יושבת, במה תעזור לה?

במה שהיא עושה.

אמא יושבת ולא עושה כלום.

אני רוצה לעזור לאמא!

אז מה נעשה?

נעזור לאמא.

טוב.

בוא נשטוף כלים, נקפל כביסה ונכין אוכל.

…

ומה נעשה עכשיו?

שואל נדב.

בדרך חזרה מבית הספר הרבה מחשבות חלפו בראשי, לכן לא שמתי לב ונתקעתי בשיח גדול ודוקרני. נראה לי שהשיח כעס. כאילו שלקחתי לו משהו. כשהגעתי הביתה אמא פתחה עיניים גדולות והשתדלה לא לצעוק “מה זה? זה לא כואב לך?” ואז היא תפסה לי ת’ראש והתחילה למשוך ממנו משהו. “הנה, אני אוציא לך את זה, זה שום דבר.” הלכתי לראות במראה. היה שם קוץ ענק תקוע בתוך הראש שלי. נח בין התלתלים הפרועים שלי, מנסה להשתלב שם.

באמת לקחתי לו משהו לשיח, חשבתי, ובין רגע נעלמו מחשבותי האחרות. “אני מבינה את שפת השיחים!” קראתי בשמחה לאמא “ממש כמו את שפת החתולים או הציפורים. אמא! אמא! זה קל. אמא.”

אמא לא הצליחה להוציא את הקוץ. הלכנו למרפאה. האחות ניסתה. הרופא גם. היו התייעצויות כך נדמה לי, בזמן שאני חשבתי על דברים אחרים. על שפות אחרות. “אפשר לנתח ואפשר לחכות” אמרו לאמא. “כדאי לחכות. הגוף יוציא אותו לבד. יידחה אותו. יהיה מוגלע, יהיה כואב אבל עדיף לא להתערב.” יופי, שיתנו לי לצאת מפה, חשבתי.

יום יום ניפחתי את התלתלים שלי כדי להסתיר אותו, שלא יצחקו עלי בבית הספר. וחיכיתי. דבר לא קרה.

אחרי שבועיים אמא אמרה שהקוץ נראה לה יותר קטן. אני חשבתי שוב על השיח ההוא. רציתי שלא יכעס עלי. אם הוא נתן לי משהו אעשה בו שימוש, הבטחתי לעצמי.

עמדה אמא, עמדה האחות ועמד הרופא מעל ראשי: “זה לא ייתכן. הגוף שלה סופג אותו” שמעתי אותם אומרים. הם לא ידעו שזה מה שרציתי. אם רק היו שואלים אותי…

אחרי עוד חודש כבר לא היה זכר לקוץ. לא התפלאתי. אבל איזה שימוש לעזאזל אפשר לעשות בקוץ שהפך לחלק ממני? שנטמע בראשי?

קוראים לי יפתח ואני תלמיד כיתה ד’1. אתמול בבוקר גיליתי מאחורי הדלת של הנישה של הפח בכיתה גור חתולים קטן וחמוד. הוא אפילו לא יילל אבל ראיתי שהוא מחפש את אמא שלו. בהתחלה לא סיפרתי לאף אחד כדי שלא יתעללו בו אבל בהפסקה סיפרתי לאורי. אורי לא הופתע, הוא אמר לי שנראה לו שיש עוד חתול מאחורי הפח של כיתה א’1. הלכנו לבדוק. הפחים בכיתות נמצאים בתוך נישה בקיר, שסגורה בדלת עץ קטנה. באנו לפתוח את הדלת וראינו עליה שיפשוף ישן. הסתכלתי על אורי והוא הסתכל עלי וחייכנו. אורי אמר לי: “זוכר?” “בטח” אמרתי “מלחמת הכיתה הראשונה”.

היינו בכיתה א’1 ושיחקתי עם אורי בכדור. הכדור התגלגל ופגע ביניב הענק מהכיתה שלנו. הוא התעצבן וזרק עלינו בחזרה אבל אז בדיוק עברה בת אחת, נופר, והכדור פגע בה בעוצמה. היא התחילה לבכות כמובן וכל החברות שלה באו אליה והסתכלו עלינו הבנים במבטים ממש ממש  לא טובים. עשינו את עצמינו שלא אכפת לנו אבל יניב כבר הספיק לעבור להיות על-ידי ועל-יד אורי והבנות הסתודדו לרגע קל והלכו. נשמנו לרווחה והמשכנו לשחק. פתאום, מאחורה הרגשנו מלא בונגלים של עץ האזידרכת על הגב שלנו.  מטר בלתי פוסק נורה עלינו כולל עלים, זרדים וליכלוכים. כמעט כל הבנות של הכיתה היו שם וההתקפה המפתיעה נמשכה דקות ארוכות.

זה דרש תגובה ללא ספק. טיכסנו עצה נגד “בנות הברית” כפי שהחלטנו לקרוא להן. ארגנו עוד בנים מהכיתה ולמחרת בבוקר לפני הצילצול כל אחד הוציא אקדח מים קטן מהילקוט והשפרצנו על בנות הברית מים עד שהן בכו. (זה לא דרש הרבה זמן).

למחרת הופגזנו במסטיקים גדולים, חלקם לעוסים!

בנים ובנות שעד לרגע זה לא השתתפו נכנסו לעניין ולא היה ילד אחד בכיתה שלא השתתף במלחמה.

אנחנו לא נשארנו חייבים. תפסנו את הבנות ושמנו אותן בשבי בכיתה כל ההפסקה. יניב הענק עמד בדלת ולא נתן להן לצאת.

ככה זה נמשך עוד כמה ימים עד שהמורות התעוררו והמנהלת התערבה. כל הכיתה קיבלה עונש. לא זוכר איזה. כנראה שהמלחמה היתה הרבה יותר עוצמתית מהעונש.

ההוכחה היחידה ממלחמת הכיתה הראשונה הוא השיפשוף בדלת העץ של הנישה של הפח בכיתה א’1. עדות לכיסא שעף ופגע בדלת ההיא.

היום מאחורי הדלת ההיא מצאנו חתולה עם גורים! אורי ואני הבאנו לה את הגור מהכיתה שלנו, כיתה ד’1, ואמרנו לה שתשמור עליו טוב טוב כי יש פה מלחמות בבית-הספר הזה. אנחנו כבר גדולים ולמדנו היסטוריה וידענו שקצת אחרי מלחמת הכיתה הראשונה פרצה מלחמת הכיתה השנייה.

אורי ואני חייכנו ונדרנו נדר שבמלחמה הבאה שתפרוץ נוודא קודם שאין חתולים בסביבה כדי שהם לא יפגעו. בכל זאת חתולים לא יכולים להשתייך ל”בנות הברית” ולא לנו. הם לא ממש תלמידים. עברנו בכל הכיתות לוודא שאין חיות אחרות בבית-הספר וחיכינו לאות. לסימן התחלה. אנחנו לא ניזום. מלחמה זה דבר שקורה. בנתיים נתנו בסתר אוכל לגורים ובבית-הספר התחילו לעשות תירגולי ירידה למקלטים. בחדשות שאבא רואה בטלוויזיה שמעתי דיבורים על מלחמה וסיכסוך על לבנון ועל מבצע. התירגולים שלנו הפכו יותר ויותר תכופים. דאגתי שהבנות לא יעזו יותר לעשות מלחמות. דאגתי מי יוריד את החתולים למקלט. דאגתי שאבא ילבש מדים ולא אראה אותו. שאלתי אותו אם לבנון זה רחוק? והוא אמר שלא אז שמחתי שאבא לא נוסע רחוק.

אם בבית היה פיל

זה היה יכול להיות מאוד מבהיל.

אמנם נכנסות אלינו לפעמים חיות

אבל אני מתכוונת לנמלים, זבובים ואולי חיפושיות.

פיל זה כבר משהו אחר

זה כמו למשל שיכנס נמר!

אבל אני כבר מטכסת עצה

ומיכל תעזור לי אני בטוחה.

קודם כל ניתן לו לשתות גם אם זה יקח לו כמה שבועות.

הוא ירגיש בנח ואז נדבר –

יואב יתחיל כי הוא לא מתבייש

ויגיד לו: פיל, מה קרה לך מה יש?

ואני אשאל – מה באת במיוחד אלינו? לא קטן בשבילך הכל פה אצלינו?

והפיל יקוד לנו קידה, יגיד תודה

ושהוא חייב להמשיך כי מחכים לו במקום חשוב.

שהיינו כל כך אדיבים ומתחשבים

ואם יום אחד נגיע לג’ונגל שלו

הוא מבטיח לעשות לנו גם מצוות הכנסת אורחים.

אמא, את תהיי מפלצת ואני גור של מפלצת.

אמא, נכון שאת מפלצת טובה?

מה אמא, גורים של מפלצות יודעים להתלבש לבד?

אמא אל תכנסי לחדר עד שאני גומר להתלבש!

כל ערב לפני השינה יואב מתכסה בנשיקות.

איכסה!

אני מוחק ומנגב את כל הנשיקות!

מה? אומרת המפלצת, אתה רוצה שגם אני אמחק את שלך?

לא, לא , לא אני מתחנן! לא למחוק .

אז אל תנגב את שלי היא מבקשת.

ותדע לך –  כל יום אני אבוא לנשק אותך!

יואב במקבל את הדין בצחקוק, ומנגב אותן 

אחרי שהמפלצת הולכת.